ציפורה פרלמן, נושאת הכלים של האנרכיסטית היהודייה־אמריקאית אמה גולדמן, הותירה אחריה יומן המתעד את החיים לצדה בניו יורק בתחילת המאה העשרים. כמה עשורים אחר כך, היומן שלה מתגלגל בנסיבות מורכבות לידיה של יעל, מדריכה בסדנת קריאה, הנחושה להוציא את שש הנשים שמשתתפות בסדנה למסע של פעילות חשאית אנרכיסטית משותפת ברחובות תל אביב.
על האנרכיסטיות מאת הסופרת והמתרגמת כלת פרס ספיר, מיכל בן-נפתלי, כתבה עורכת הספר, עינת יקיר:
הרומן האנרכיסטיות נע בתקופות החיים השונות של יעל בתנועת מטוטלת של פרספקטיבות וזמנים, ובורא מתוך כך בעזות מבט ובחיוּת מעוררת השתאות תחנות מכוננות בחייה – תחנות שהן צמתים קיומיים הנטועים בעומק ההוויה הישראלית: השירות הצבאי אי־שם בצפון, הסמינר לחוזרים בתשובה בירושלים, הממסד האקדמי בתל־אביב. בד בבד נארגים אל תוך מסעה דיוקנאות נשים ורסטיליים ומרתקים מאין כמותם; נשים שחלקן חצו בעברן זו את דרכה של זו, והן כולן בבואה לה.
נראה שהספר נפל כפרי בשל אל נסיבות הזמן שלנו. שאלת הזהות והנחמה המפוקפקת של השייכות הופכות להיות כאן דחופות מתמיד, עד כי לפרקים נדמה שמנגנון ההישרדות האותנטי היחיד שנותר הוא אולי הספרות עצמה, או במילותיה של המשוררת שהוזמנה על ידי יעל החיילת להרצות בבסיס הצבאי שהיא משרתת בו: "פרח פעור שאין עליו נסגרים לעולם."
כל מה שהאמנו בו קרס, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעות התגלה כחסר ערך, כל מה שצברנו היה עושר השמור לבעליו לרעתו, מאמץ מיותר, בזבוז ראוותני. הנחנו שאנחנו זקוקות למשנה סדורה; היו מאיתנו שהסתפקו בדימוי או בסיפור טוב, אבל כך או אחרת, היינו זקוקות למשהו אחר לגמרי.
