להתראות פליני

איש האחזקה של בניין המגורים פתח את שער החצר הפנימית ועמד המום. מה מחפשת שם הגברת האלגנטית? היא עמדה על יד מכל האשפה הענק של הבניין והביטה בו בריכוז. מסתכלת בפח כמו בבן אדם, חשב בלבו. "אלוהים אדירים, גברתי, הבהלת אותי! מה את מחפשת כאן?" קו מחשבותיי נקרע באחת. לבי ניתר לרגע. חשבתי, כמה שנים הייתי בעולם עצום עיניים? נרקיס השתקף במים ואני במכל אחסון האשפה - אבל הפעם בעיניים פקוחות לרווחה. כמה שהתאימה כאן המילה האנגלית בולשיט, רק שלא אתכופף יותר מדי מעל הפח. "את לא דיירת הבניין, מה את מחפשת כאן?" המשיך השרת לשאול. "כלום, אני לא מחפשת כלום," שילחתי מבט אחרון אל עבר מכל האשפה. "לא מחפשת כלום," חזרתי, ויצאתי לרחוב. בעצם, זה היה הרחוב שלי. בעצם, חזרתי למקום שאולי מעולם לא עזבתי. חשתי כאב לא מוגדר. זה היה הרחוב שלי מגיל תשע. הייתי נתקלת כאן בזיכרונות כפי שנתקלים באבני רחוב. זה היה ביתי ברחוב קליה ויקטוריה 128 א'. קומה ד'. דירה 24. שם גדלתי בודדה בדירה מלאת אנשים. בודדה? הייתי יושבת בחדרי, ומכל פינותיו חייכו אליי ספרים וחוברות. מהחלון ראיתי את העוברים והשבים - נמלים אלמוניות שהתרוצצו ברחוב קליה ויקטוריה.