אב שכול עוגב אחר חברתו של בנו המת; שר הביטחון מציע לאם שכולה לקבל את בנה חזרה לחיים למשך יממה, בתנאי שיתייצב עם בוקר למלחמה הבאה; ורוח הרפאים של החייל ההרוג חומקת בין צללי החיים ומטיחה בהם את תפלותו של האבל.
גיבורי ספרו העשירי של שמעון צימר נעים בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ומוסרים את המונולוגים שלהם אל תוך חשכת העיר.
כותבת עורכת הספר, מוריה דיין קודיש: "רומן מטריד, אפל, מצחיק. זהו רומן ששורט את הסמלים של התרבות הישראלית, ומשרטט באופן מבריק את הפער שבין המין והמוות, היצירה והכיליון".
ריח גראס ומשב רוח ים מעירים אותי לחיים.
עוד שנה חלפה ושוב יום הזיכרון ושוב אתם נאספים בחורשת הדקלים שנטעתם על שמי בחוף ירושלים, משחקים כדורעף לזכרי, אוכלים חומוס ופיצה שהביא שליח על קטנוע, ואז מתיישבים במעגל, מנגנים ושרים סרג'נט פפר ושירי ארץ ישראל שאהבתי. מתוך האדמה אני צועק אליכם: די. תניחו לי. אני לא רוצה לקום. וגם אם ארצה אין לי רגליים וידיים. אין לי אצבעות ועקבים וברכיים. תנו להתפורר בשקט. לשכוח שחייתי חיים כל כך קצרים. אבל הקול שלי נבלע בחול. הקול שלי הופך ליבבה חנוקה אילמת כשאני צועק מתוך החושך, מבוהל: אין לי פנים אבא. אין לי עיניים אוזניים וגרון. אין לי מיתרי קול. וחוץ מזה אני כבר לא אוהב את ארץ ישראל.
