שני סיפורים מאת שטפן צווייג בתרגום ראשון לעברית – שניהם נוגעים בחיי הנפש של חיילים ובדילמות ומצבים שמלחמה מעוררת.
בתקרית על אגם ז'נבה ובהדחף, שני חיילים, פליטי מלחמה, מגיעים כל אחד בנסיבות משלו למדינה הניטרלית שווייץ בזמן מלחמת העולם הראשונה. האחד מגיע לאגם ז'נבה, השני – לאגם ציריך. האחד משתוקק לשוב אל מולדתו, אל אשתו וילדיו. לשני – המולדת נדמית כעת, בזמן המלחמה, כמקום של כלא וכפייה. אלא שגם אם בעיתות מלחמה המולדת אינה מתחשבת ברצונם של החיילים, נראה כי נותרת בידם מידה מסוימת של בחירה.
לחופי אגם ז'נבה, סמוך ליישוב השווייצרי הקטן וילְנֵב, בליל קיץ של שנת 1918, הבחין דייג אחד שחתר שם בסירתו בחפץ משונה בלב האגם. כשהתקרב זיהה כלי שיט עשוי קורות עץ מחוברות ברישול, וגבר עירום שניסה לחתור בו בתנועות מגושמות בעזרת קרש ששימש לו כמשוט. הדייג הנדהם עזר לאיש התשוש לעלות לסירתו, כיסה את מערומיו ברשתות כמיטב יכולתו, ואז ניסה לדבר עם האיש הרועד מקור שנדחק בביישנות אל קצה הסירה. אבל ההוא ענה בשפה מוזרה ששום מילה בה לא דמתה לשפתו. עד מהרה ויתר הדייג הטוב על המאמץ, מיהר לאסוף את הרשתות שהטיל וחתר בתנועות מהירות אל החוף.
