חיכינו, חיכינו, והנה הוא בא, ספרו הרביעי בפרוזה של המאייר והסופר ירמי פינקוס, אשר כפי שנכתב עליו בניו יורק ג'ורנל אוף בוקס, "שליטתו בשפה משתווה לשליטתו במדיום הוויזואלי".
החמדנים הוא רומן קומי, שכל כולו בצילו של המוות והוא מתפקע מרוב חיים.
בנימין בובק, צייר נודע ושתיין מוּעד, דוהר אל מותו, כך לפחות מזהירים חבריו, שאף נותנים בו סימנים. השמועות על הסתלקותו הקרובה מפיחות תקוות בספיחיה של בוהמה תל אביבית מרוששת. בובק הערירי נעשה לכוכב המסוחרר של מסיבת מותו ומיטלטל בין שחקניות וסופרים חסרי פרוטה, עורכי דין בוגדניים, כַּלוֹת-לרגע, דודנים רחומים ושאר ציידי ירושות. דומה שאפילו ימימה, אהובתו הצעירה, כבר לא עומדת לצידו. בשארית כוחותיו הוא משתקע ביצירתו השאפתנית והנואשת ביותר, ואולי גם האחרונה, ודרך מעשה הציור מתחקה אחר רחש הזיכרון וסוד הראייה.
פרק ראשון
משתה שנגמר בשני אספירין / לבנימין בּוֹבֵּק אין רופא משפחה / השכנה מהקומה הראשונה תוחבת את אפה / ביקור חולים עליז / הפרוזאיקון סימקין מהדק את קשריו עם גרושה לא צעירה מהרצליה / על הורים וילדיהם / השחקנית מורוזובה מתעקשת לכתוב צוואה / בובק מבטיח לקחת את עצמו בידיים / ימים יגידו אם יעמוד במילתו
א
מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה. מה הפלא? תסתכלו עליי, בבקשה: בן שישים ושמונה, עצל, גרגרן, שותה פה ושם. רק חכו קצת עם הקדיש, אם לא אכפת לכם.
מודֶה: מאז אותו משתה ארור בַּ'מָגוז' אין לי מנוח. ישבנו בחברת משוררים צעירים, זללנו וזללנו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר - ואולי ארבע? ימימה, על כל פנים, הסתלקה מזמן: מבחן על הבוקר באוניברסיטה וכולי. לו רק הייתה נשארת איתנו ופוקחת עליי עין... מילא. שתינו, אלא מה. יוליה מורוזובה לבדה חיסלה שני בקבוקי שארדונה, ואילו אני... מהמטבח שלחו קינוח: טיראמיסו. הכרזתי שהערב אני משלם על השולחן וציוויתי למזוג לכולם דיז'סטיף. הגישו משהו מריר, לא זוכר בדיוק מה. לגמתי לוֹגֶם. פתאום, בלי שום הכנה, מחנק. המצח רטוב, הגוף אחוז צמרמורת, הלשון מתלעלעת; מחזה יפה, לכל הדעות.
