רק שמונה (יש הטוענים עשרה) משיריה של דיקנסון ראו אור בדפוס בחייה, אך היא השאירה אחריה שובל ארוך של ניירות כתובים בכתב יד - משירים שלמים שנאגדו בספרים תפורים ביד, לפעמים מקושטים בפרחים מיובשים, ועד פיסות משורבטות על עלוני פרסומת, קרעי דפים, דשי מעטפות, שקיות נייר חום ואפילו על עטיפת שוקולד.
בדומה לקפקא, דיקנסון ציוותה לשרוף לאחר מותה את כל כתביה. למרבה המזל, אחותה הצעירה, לוויניה, לא מילאה את בקשתה. לאחר מותה נחשפו ופורסמו 1,776 שירים שכתבה. אוסף השירה הראשון שלה פורסם ב-1890 על ידי שניים ממכריה, תוך עריכה נרחבת, שלא לומר צנזורה. מהדורה שלמה וללא שינויים של שיריה יצאה לאור רק ב-1955.
עם צאת ספרה הראשון, נכתב בניו יורק טיימס: "אמילי דיקנסון תיחשב בקרוב לאחד המשוררים בני האלמוות שכתבו באנגלית".
דיקנסון נחשבה בעיני סביבתה לתמהונית: היא לבשה כמעט תמיד בגדים לבנים וסירבה לקבל אורחים. היא בילתה את רוב חייה בבית שבו נולדה, מיעטה לצאת ממנו, טיילה כמה פעמים לבקר קרובים בבוסטון, קיימברידג' וקונטיקט, ומשלב מסוים בחייה סירבה לצאת מחדרה. את מרבית קשריה החברתיים ניהלה באמצעות התכתבות.
"בתקופתה נחשבה בעיני שכניה ותושבי אמהרסט כיצור מוזר, מכשפה לבנה או גובלין, וזה משום שלא יצאה מביתה במשך שלושים שנה, בלתי אם בדלת האחורית כדי להעניק פרח או עוגיה לילד או צועני עובר אורח", כתבה על דיקנסון נורית זרחי ברשימת ביקורת ב-nrg עם הפרסום בעברית של חיי ניצבו רובה טעון, אסופה משיריה של דיקינסון בתרגום אליעזרה איג-זקוב (קשב לשירה, 2000).
"האישה הלבושה לבן שהציגה עצמה ככלת העולם -'בקדושת הנישואין נמסרת לך/ הו אתה מארח שמימי' - היתה אחד היוצרים שחוללו מהפכה עצומה בתפישת השפה, העולם, וזה מתוך בדידות רוחנית מוחלטת", כתבה זרחי באותה רשימת ביקורת. "מבלי שיהיו לה תנאים מתאימים או קהל שהבין את יצירתה, היא היתה פילוסופית אקזיסטנציאלית בעולם דתי פוריטני, משוררת אפיסטמולוגית בעידן של שירה נשית לירית קלאסית, בלשנית ששירתה חקרה את השפה תוך כדי שימוש בה, שפירקה את התחביר ואת המושגים על מנת לגעת בהוויה העומדת מאחוריהם".
עוד כתבה זרחי: "דיקנסון הילדה, האישה, למרות מוזרות הדימוי, היא אִמה של שירת הנשים האמריקאית המודרנית. משוררות כמו מריאן מור, אליזבת בישופ, סילביה פלאת, אדריאן ריץ', לא יכלו שלא לעבור דרך שיריה. כיעקב הנאבק במלאך לא יכלו להרפות ממנה לפני שקיבלו את ברכתה המטאפורית. השיחה עם מורשתה של דיקנסון היא בלתי נמנעת".
בין מקורות ההשראה וההשפעה על כתיבתה של דיקנסון מציינים במחקר את ויליאם וורדסוורת', ראלף וולדו אמרסון, לידיה מריה צ'יילד, הנרי וודסוורת' לונגפלו ואולי גם שרלוט ברונטה (לכלבה מסוג ניופאונדלנד קראה דיקנסון "קרלו", כשם כלבו של אחד מגיבורי ג'יין אייר).
ב-1998 דווח בניו יורק טיימס על מחקר בעזרת טכנולוגיית אינפרא אדום שחשף כי חלק מעבודותיה של דיקינסון צונזרו במכוון כדי להוציא מהן את השם סוזן. לפחות 11 משיריה של דיקינסון הוקדשו לגיסתה, הסופרת והמשוררת סוזן הנטינגטון גילברט דיקינסון, אם כי כל ההקדשות נמחקו. חוקרים רבים פירשו את המחיקה כניסיון לצנזר את האופי הרומנטי של מערכת היחסים בין השתיים.
באלבום אין לבחור של פוליאנה פראנק מ-1990 שרה שרון בן עזר, היא אליוט, עיבוד מיוחד לקטע משירה של דיקנסון I Measure Every Grief I Meet. בשנת 2012 הוציאה אפרת בן צור את האלבום Robin ובו תשעה משיריה של דיקנסון, אותם הלחינה.
דיקנסון נפטרה מדלקת כליות, ולפי כמה מקורות מילותיה האחרונות היו: "אני חייבת להיכנס, משום שהערפל עולה".
