קובלנה של בלש

שמעון אדף

תיאור

קובלנה של בלש הוא השני בטרילוגיה הבלשית של שמעון אדף, שבמרכזה דמותו של אליש בן זקן.

 

כותב על הספר העורך, יגאל שוורץ:

אליש בן זקן, גיבורו המסתורי של שמעון אדף, הניח מאחוריו את עיסוקו כחוקר פרטי. חידות כבר אינן מעניינו. השאלות הקיומיות שטרדו אותו הפכו לרעש רקע. הוא מתפרנס מכתיבת ספרי בלש, המבוססים על מקרי עבר לא מפוענחים. הוא חי חיים מאוזנים לכאורה.


אבל האם אדם כמו אליש יכול להימלט ממעגל הקסמים של תעלומה ובלש המולידים זה את זה ללא הרף? והאם הוא יכול להחלים ממגע ההרס שלו? נראה שלא. הוא נחלץ לעזרתה של תהל, אחייניתו, המתערבת בחקירה לא לה: אישה צעירה עולה ביום חמישי בשעות הערב על אוטובוס היוצא מבאר שבע. היא יורדת ממנו ביום ראשון בשעות בערב בשדרות. שלוש היממות שבהן היתה נעדרת נמחו מזיכרונה. היא אינה יודעת היכן בילתה אותן. מבחינתה, חלפה רק שעה אחת שבה נסעה באוטובוס.

 

כדי להתקדם בפיענוח התעלומה עובר אליש לגור בשדרות. מדובר בעיצומו של קיץ 2014, באזור מלחמה רווי פחד ושנאה. נדמה שאין דבר דוחק פחות מלפתור את התעלומה שהתגלגלה לפתחו. אבל אצל אליש מקרה ההיעלמות המוזר הוא הזדמנות לבחון מחדש תעלומות עמוקות יותר – הפשר של חיי משפחה והצורך האנושי הבסיסי, הבלתי נשלט מבחינתו, לחפש תעלומות ולנסות לפענח אותן.

 

שמעון אדף, שספרו מוקס נוקס זכה בפרס ספיר לשנת 2013, מוביל אותנו בקובלנה של בלש במסלולים מוזרים ורבי-יופי, המחברים בין העולם השגרתי, המאובק והמשמים לבין עולמות אחרים, המסומנים על-ידי הבהובים מעורפלים, מפתים ומסוכנים בה במידה.

 

עוד מספרי שמעון אדף במגדלור

מתוך הספר

גדולה אימת הדף הריק, אבל גדולה ממנה אימת השתיקה. בימי מלחמת עזה קמתי ונסעתי. לא שקמתי פתאום. הנסיעה תוכננה חודשים קודם לכן. אולם נדמה שהכול נעשה בחטף, בבהילות. חלפתי בין הדברים הרבוצים בחושך, עצים, טחנות רוח, שדה כוכבים זכוכיתי. ישנתי במהירות השינה. ישנתי במהירות בלתי נמנעת אל הילדים ההרוגים. שבוע ומה לאחר שנורו רקטות אל תל אביב וסמיכות הפחד בחוצות אשקלון, שבוע ומה לאחר ההפצצות האוויריות של הצבא הישראלי, שבוע ומה אחרי תמונות הבתים המושמדים, ארשות קמוטות בזַעֲווה, בא אבי בחלום וכרך את ידיו סביבי. היה לילה רצוף חלומות. היו חלומות שלמול מראותיהם עמדתי משותק, ידעתי שאני חולם, ידעתי שאין בכוחי לשנות ולו פרט בהם. איני זוכר מתי ראיתי את אבי כה מאושר, פניו זהרו. הוא היה צעיר ממני כשנפל על הסלעים בחוף אשקלון וגולגולתו נתפצחה. בחלום היה צעיר יותר, אולי צעיר כביום שבו יפה ואני הצצנו מאחד המחבואות שקבענו לנו וצפינו בו ובאמי ישובים על ספסל, שטופים בקרינה הבאה מהים. ראשה של אמי היה שעון על כתפו, וזרועו כרוכה לה סביב לכתפה. תפסנו, בחוש המיוחד של ילדים, שבין שניים אלה אין לנו מקום. אני על כל פנים תפסתי. יפה התעקשה להידחק. צעיר היה והעולם עוד גלול לפניו, ממתין למרותו, לגחמנותו. אהבתי אותו אז, אולי.