נשים קשות

רוקסן גיי

שם מקור: Difficult Women

  • תרגום: דבי אילון
  • עריכה: שרון רוטברד
  • איור: מרים כבסה
  • עיצוב: סטודיו דרום, מדלן כהן
תיאור

הסופרת הפמיניסטית האמריקאית רוקסן גיי, מחברת הספר המטלטל רעב, בקובץ סיפורים על נשים שנהוג לכנותן "קשות": נשים שלא מוכנות לשתוק עוד, נשים שרוצות יותר מדי, נשים שחושבות על עצמן יותר מדי, נשים שיש להן דעה משלהן על החיים הקשים שלהן.

 

בכתיבה ישירה ונוקבת נותנת גיי קול למקהלה של נשים בלתי נשכחות: הן ילדות ונערות ונשים בוגרות, לבנות והיספניות ושחורות, אמידות ועניות, נשואות ורווקות, בנות ואמהות ואחיות; כולן נתונות במערכות יחסים סבוכות, לעתים אלימות, רובן עם גברים, חלקן עם נשים, וכולן נאבקות עם גופן הנואש, הפגיע, הפוגע בעצמו ובאחרים.

 

כמו גיבורת הסיפור אני סכין, שמבקעת בציפורן אחת אייל ניצוד מצווארו ועד אחוריו, גיי אינה נרתעת מלקרוע את המסווה מעל נושאים שנויים במחלוקת כמו מיניות ואלימות מינית, פערי המעמדות בארצות הברית והצביעות המסתתרת מאחורי הכינוי נשים קשות.

 

על הכריכה: העבודה דמות של מרים כבסה.  

מתוך הספר
אחותי החליטה שאנחנו צריכות לנסוע לביקור אצל בעלה־בנפרד ברינו. כשהיא אמרה לי, היה לי מצב רוח. אמרתי, "מה זה קשור אלי?" 
קרולינה התחתנה כשהיתה בת תשע־עשרה. דאריל, בעלה, היה מבוגר ממנה בעשור אבל היה לו ראש מלא שיער והיא חשבה שזה אומר משהו. בשנה הראשונה הם גרו אצלנו. אמא שלי קראה לזה להתחיל לעמוד על הרגליים אבל הם בילו את רוב הזמן במיטה אז הנחתי שלהתחיל לעמוד על הרגליים זאת לשון נקייה לסקס. כשהם עברו סוף־סוף, קרולינה ודאריל גרו בדירה עלובה עם טפטים בצבע ירוק־אפונה ומרפסת שהמעקה שלה היה רופף כמו שן רקובה. הייתי מבקרת אצלם אחרי הקורסים שלי באוניברסיטה המקומית. בדרך כלל קרולינה עדיין לא חזרה הביתה מההתנדבות שלה, אז הייתי מחכה לה ורואה טלוויזיה ושותה בירה פושרת בזמן שדאריל, שאיכשהו לא הצליח למצוא עבודה, היה נועץ בי מבטים ואומר לי שאני בחורה יפה. כשסיפרתי לאחותי היא צחקה והנידה בראשה. היא אמרה, "אין הרבה מה לעשות עם גברים אבל הוא לא יתעסק איתך, מבטיחה לך." היא צדקה.