משפחתו של נורי חלסצ'י (ששם משפחתו, לא במקרה, הוא שם המשפחה המקורי של המחבר, אלי עמיר) עלתה מעירק ושוכנה בכפר נידח בחולות. אביו שלח אותו לקיבוץ, כדי שיתערה לפחות הוא בארץ החדשה. בניסיון להיות ישראלי משיל מלשונו נורי את מבטאו ועושה הכל כדי להשתלב בקיבוץ ואחר כך בירושלים המצולקת ממלחמת השחרור, אליה הגיע לבדו בגיל 16 - אולי יצליח להשיג שם למשפחתו דירה?
הוא מתפרנס מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ומעז לחלום לעצמו חיים אחרים בעיר, שם מתאהבת בו נערה צברית, שלהוריה הביא מדי בוקר את העיתון. היא בת עשירים, הוא דלפון - האם מכוח אהבתם יחיו מעתה והלאה באושר ועושר? לפני שזה יתברר נחוש נורי להתקדם צעד אחר צעד במסלול פתלתל, מפיל ייאוש לרגעים ונוטע תקווה ברגעים אחרים, עד שיתברר מי הוא.
בגיל 81, שנים לאחר תרנגול כפרות, מפריח היונים ויסמין, מפרסם אלי עמיר את ספרו האישי ביותר, שזיכה אותו בפרס ברנר לספרות לשנת 2019. ואנחנו שואלות, מתי כבר יוענק לו פרס ישראל?
גם אחרי שביקר את בנו פעמים אחדות והתוודע אל אורח החיים והלבוש בקיבוץ, בא שוב בחליפה הדורה, בעניבה, במגבעת לבד אפורה שסרט שחור כרוך סביבה, בנעליים בריטיות בשני צבעים ועם פרח בדש. אבו אל־וזיר, אבי השר, מיאן להסתגל לאופנת החאקי, דבק בחליפת "אנו באנו ארצה", ולקיבוץ הגיע כפטריארך שיצא מהעולם הישן אל לב ליבו של העולם החדש, המהפכני. מכיס האפודה שלף את השעון המחובר אליו בשרשרת מוזהבת, פתח את המכסה, העיף מבט במחוגים, החזיר את השעון למקומו והמשיך להתהלך בחצר המשק כמי שמבקר באחת מאחוזותיו.
הביקורים האלה הביכו את נורי. הוא ידע היטב מה חושבים חברי הקיבוץ ובניהם על אביו ולבושו. לפעמים גם התגאה בו, אבל לרוב התבייש, וכאילו אין די בלבוש, נהג אביו לפזם שירים ערביים שהתנגנו בנשמתו, דיבר איתו ערבית במקום הזה שמקדשים בו את העברית ודורשים מכולם להניח מאחור את שפת אימם ואת תרבותה ולהסתגל לתרבות הישראלית החדשה. הפטריארך התהלך לו בחוצות המשק ואצבעותיו מגלגלות מאחורי גבו מִסְבַּחַה, והוא שם כנציגו של ברון רוטשילד בגדאדי או הברון הזה בכבודו ובעצמו, שתעה בדרך והתגלגל למקום לא לו.
