"כשאמא כעסה עלי, וזה קרה לעתים קרובות, היא היתה אומרת: 'השטן הוליך אותנו לעריסה הלא נכונה'", כך מתחילה ג'נט וינטרסון את סיפור חייה - ילדה מאומצת שגדלה בבית דתי ועני בצפון אנגליה של שנות השישים, נטשה את הבית בגיל שש-עשרה ועשתה קריירה מפוארת כסופרת מצליחה. אבל האימוץ הוא פצע פעור, ורק אחרי שנים רבות וינטרסון מבינה שהרבה דברים שעשתה וכתבה קשורים לתעלומה הגדולה, והיא פשוט מוכרחה לדעת מאיפה באה.
וינטרסון מספרת את סיפורה בגילוי לב, נוגעת בכל עצב חשוף, מתארת בהומור יבש ובלשון ישירה את המאבק המתמיד שלה - עם הדתיות והשמרנות הקיצונית של אמה, על התודעה הפמיניסטית המינית והפוליטית שלה, על חירותה ועם פחדיה, ומדגישה את כוחן המרפא של המילים: קריאת ספרות וכתיבתה.
כשהיתה בת 23 כתבה וינטרסון את ספר הביכורים שלה, תפוזים הם לא הפרי היחיד, שזכה לביקורות משבחות. היא סופרת עטורת פרסים, אקטיביסטית ועיתונאית. כתיבתה שוברת צורה אך רהוטה וקולחת, אינטליגנטית וחתרנית.
בתמונה הזאת של השטן המתפנה מעיסוקיו במלחמה הקרה ובמקרתיזם רק כדי לפקוד את מנצ'סטר ב-1960– מטרת הביקור: להוליך שולל את הגברת וינטרסון – יש איזו תיאטרליות מפוארת. ואמי הייתה דיכאונית מפוארת; אשה עם אקדח במגירת המטליות וקליעים בקופסה של משחה לצחצוח רהיטים. אשה שהייתה נשארת ערה כל הלילה ואופה כדי לא לישון במיטה אחת עם אבי. אשה עם צניחת רחם, בעיה בבלוטת התריס, לב מוגדל, כיבים פתוחים ברגל ושתי מערכות של שיניים תותבות – רגילות ליומיום ופניניות ל"חגיגי".
אינני יודעת מדוע לא רצתה או לא יכלה ללדת. אני יודעת שהיא אימצה אותי כי רצתה חבֵרה (לא היו לה חברות) ומשום שהייתי מעין זיקוק, נוּר שנשלח אל העולם – דרך להצהיר על קיומה – לסמן את מקומה על המפה. היא לא יכלה לשאת את האלמוניות, וכמו כל הילדים, מאומצים או לא מאומצים, נאלצתי גם אני לחיות חלק מהחיים שלא חייתה. זה מה שאנחנו עושים למען הורינו – הרי אין לנו ברירה.
