לאה איני, מהסופרות החשובות והנועזות בספרות העברית, מלווה את בעלה אל מותו. היא מלווה אותו ברגעיו האחרונים, ואינה מסתירה דבר. בגילוי לב איני מספרת על הזמן הנסוג לצידו של עירד, אך זה אינו רק סיפור של פרידה. זהו סיפורן של אהבה עמוקה ושל ההתעקשות לכתוב את הכול, בלי לצנזר ובלי לכחד דבר. אחרי מותו של עירד, איני ממאנת להתנחם, להסתפק בזיכרונות. עירד – היא יודעת – נשאר.
לצד הממואר ועודךָ בחיים, מופיע כאן בגרסה חדשה הרומן הקצר גאות החול, שהתפרסם לראשונה ב־1992, כשלאה איני הייתה בת שלושים. הגיבורה הראשית בו, מירי, היא אלמנה צעירה שבעלה נהרג בעת שירותו הצבאי. כמו לאה איני כיום, מסרבת מירי לקבל את הצו החברתי הדוחק בה להמשיך בחיים. בסצנה, שהיא תמהיל של פליני ושל חנוך לוין, תקים הגיבורה אוהל על קבר בעלה ותעבור לגור עמו, פשוטו כמשמעו.
ועודךָ בחיים הוא הספר הראשון הרואה אור בהוצאת אלטנוילנד – ההוצאה העברית הראשונה שפועלת מחוץ לישראל מאז 1948. ההוצאה נוסדה בברלין על ידי הסופר והמתרגם דורי מנור והסופר משה סקאל, כדי להביא את קולות הספרות העברית אל העולם.
א. חיק של תהום
1.
אני נופלת. א ני נו-פ-לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום.
2.
תמצאי כוח. את חייבת. תמצאי. את מטומטמת? מה את לא מבינה? תמצאי כוח, אומרים לך! תתגברי! תדבקי לכיסא-לקיר-לתקרה. זה שאי אפשר לקרוא לזה יתמות. ולא שכול. זה שֶׁאִי. השכן שנמנע מלומר לך שלום מאימת הסרטן. הזוג שחדל להזמינך למפגשי חברים (בהליכות שישי שלך ראשך חפוי תחת מרפסות צוהלות). הידידה שבתום שיחתכן קוראת תהילים, שמא תדבק גם בה אלמנוּת. במשרד הפנים עדכן רובוט את מצבך המשפחתי, ואת ליבך השליך לפח. אבל די, אל תצחיקו אותי עם אלמנוּת! חמישה שלבי אבל בסולם הנופל. העכבישות השחורות זוללות את עצמן, בולעות את צילן לאחור. כל עכבישה ועכבישה, פה גדול ועיוור מגשש. ואיך לקרוא לזה? איך תקראי את לעצמך? מתאבדת מושהית. כן. כל רגע תא אחד שלך שמת, נאכל, לא יחזור. זה תופס אותך. זה קצת תופס. אז תמצאי כוח, כוחות, אומרת לך זאת שיש לה פחות ופחות ופחות.
