אב מבוגר וילדתו נשארים לבדם בדירת קרקע בתל אביב נטושה. הרחובות ריקים מאדם, הדירות עזובות, רק הספרים לא נבזזו מהן.
חולדות חסרות פחד תרות אחר אוכל, וחבר אחד מתבצר כחולד במחילתו.
בארץ שהטבע שב ומשתלט עליה יוצאים האב ובתו למסע אל הספן הישיש וייס, ובסירתו ינסו להפליג אל אי מקלט. בעדינות ובצמצום לירי מגולל סרנה עלילה של נטישה ונדודים, וחושף כך את הזיקות האינטימיות ביותר של המקום שאנו חיים בו. רגיש, חכם ופיוטי.
המוטו לחלקו הראשון של הספר לקוח מספרה של אנה זגרס "טרנזיט": "בימים ההם כולם רצו רק דבר אחד: להפליג משם. כולם פחדו רק מדבר אחד: להישאר מאחור".
עמוד 54:
"אז מה היה לנו פה?" שב חולד ושאל. "בית משוגעים שקלט שרידים וניצולים? מוסד פסיכיאטרי סגור בלי הנהלה? ארץ ששלחה את ילדיה הרכים לטיול נעורים לאושוויץ. סעו ילדים מתוקים לתאי הגזים. תציצו במשרפות, ביערות ובקברי אחים ותחזרו חזקים אל אימפריית ההיי-טק הגרעינית. בית משוגעים ע"ש אדולף היטלר היה לנו פה."
