"אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים!" קבע אוסקר ויילד בנסיונו להבחין בין אופנה לאמנות, שעקרונותיה עמידים בפני שיני הזמן, במסה הפילוסופיה של הלבוש, שהתפרסמה לראשונה בניו יורק טריביון ב-19 באפריל 1885, אך נותרה עלומה עד שהתגלתה מחדש לחוקרים ב-2012.
מסה זו, שבה מתייחס ויילד לרפורמת הלבוש הוויקטוריאני בהקשר לאמנות, פותחת את הקובץ שלפנינו, שערך ראובן מירן ותרגמה ניצה פלד, ובו עוד מסה על אופנה, אמנות ויופי (לסטודנטים לאמנות), סיפור קצר (הספינקס ללא סוד) ושש פואמות קצרות בפרוזה מאת הסופר, המשורר, המחזאי, העיתונאי ומבקר האופנה האירי.
צילום הכריכה, בובת תצוגה בלינדן, מדינת וושינגטון, ארצות הברית: ראובן מירן.
בשנים האחרונות חלה, הן באמריקה והן באנגליה, התפתחות ניכרת בטעם האמנותי. כבר אי אפשר להיכנס לביתם של מי מידידינו בלי להבחין שם מיד בשינוי עצום. יש התייחסות עמוקה יותר לצבע, התייחסות עמוקה יותר לעידון הצורני, כמו גם תחושה שהאמנות עשויה להטביע בדברים הפשוטים ביותר של משק הבית חותם כלשהו של חן וחסד. אבל קיים גם צד שלם של חיי אנוש, שנותר כמעט כולו כשהיה. וכוונתי היא כמובן ללבושם של גברים ונשים...
לא פעם האשימו אותי בייחוס חשיבות רבה מדי לבגד. תשובתי היא שהבגד כשלעצמו נטול כל חשיבות בעינַי. בעצם ככל שהבגד נראה שלם יותר על בובת התצוגה בחנותו של החייט, כך ראוי הוא פחות ללבישה.
