"סופר ענק ושחקנית תיאטרון אגדית, ויש לומר 'אלוהית', La divine, חוו בהפרש של כעשר שנים בלבד את חוויית ההתגברות על כוח המשיכה ותיארו את תחושותיהם ומראה עיניהם בלשונם הייחודית, כאשר ספק אם ירדו לעומק המשמעות ההיסטורית של מסעותיהם", כותב פרופ' יואב יאיר באחרית הדבר לספר באוויר, בעננים, המביא יצירות שונות הנוגעות בשמים.
ב־22 באוגוסט 1878, במסגרת אירועי "התערוכה האוניברסלית" בפריז, הצטרפה שחקנית התיאטרון שרה ברנאר בת ה-34 לטיסה בכדור פורח בחברת המאהב שלה, הצייר ז'ורז' קְלֵרֵן, והטייס לואי גודאר. בסל הנוסעים הוצב עבורה כיסא. ביום שלמחרת הטיסה כתבה ברנאר את סיפור המסע – מנקודת מבטו של הכיסא... התוצאה: סיפור פואטי נרגש, אנין הבחנה ומרובד בהומור עדין.
כעשר שנים אחר מכן שלח העיתון לה פיגארו את הסופר הצרפתי גי דה מופסאן בן ה-37 לשמים, לכתוב כתבות על טיסות בכדור פורח לצרכים מדעיים וכחלק משאיפת האדם לגבור על כוח המשיכה של כדור הארץ. התוצאה: כתבות עיתונאיות נלהבות המהללות את כיבוש השמים, שנקראות כסיפורים קצרים ומרתקים.
בתוך שנייה יצאנו לדרך. אין מרגישים מאומה; מרחפים, עולים, עפים, דואים. ידידינו צועקים ומריעים, כמעט איננו שומעים אותם עוד. אנו רואים אותם בקושי רב; אנו כבר רחוקים כל כך! כה גבוהים! מה? עזבנו את האנשים הללו שם? הייתכן? מתחתינו עכשיו פריז נפרשת, משטח אפל, כחלחל, חרוץ ברחובות, ומשם מזדקרים אי פה אי שם, כיפות, מגדלים, חיצים; ואז, סביב סביב, המישור, האדמה, שמבתרות אותה הדרכים הארוכות, דקות ולבנות בלב שדות ירוקים, ירוק רך או כהה ויערות כמעט שחורים [גי דה מופסאן]
העיר התגוללה מתחתינו, מטושטשת בגלל שעת היום האפורה. הרחובות נראו לי כנחשים ארוכים, השדרות כנחשי בֹּואָה ענקיים במנוחה. פארק הוִילֵט במרחק עם פעמוני הגז שלו דמה לבית קברות מפוחם. הכדור נעצר לרגע, מרחף מעל בניין פאר מוזר. אפשר היה לומר גלגל עצום ממדים. קלרן נטל משקפת, זיהה את הרוֹקֵט.* זו הייתה שעת הטיול. כל הפוחחים המסכנים הללו הביטו בכדור, בבן האוויר הזה, סמל החירות המוחלט. הם עמדו שם, עיניהם נעוצות בכדור הפורח, זרועותיהם שמוטות. דוניה סול הביטה במשקפת והביעה בקול רם את התחושות השונות שהסעירו אותה. אחד המורשעים, מטייל בתוך חצר מקורה צרה, נשען כנגד קיר והחל לבכות. מי יודע? אולי ציפה למוות, הוא, שראה למעלה את החיים, השמש, החירות! [שרה ברנאר]
