ארתור שניצלר (1931-1862), בן דורו של פרויד, היה סופר ומחזאי יהודי־אוסטרי, אשר התמקד ביצירותיו במיניות ובתהליכים הפסיכולוגיים המתרחשים אצל דמויותיו. כך גם בנובלה עושר, המספרת על תהליך ההזדהות של בן עם אביו ועל השפעותיה ארוכות הטווח.
קארל ולדיין, גבר קשה יום נשוי ואב לבן, חלם להיות צייר, אך התגלגל לעבוד כצבָּע, החובב הימורים ואת הטיפה המרה. כאשר הוא זוכה במפתיע בסכום כסף גדול שיכול להבטיח למשפחתו חיי רווחה ולשנות את גורלם, הוא מטמין את הכסף במקום מסתור ו"שוכח" היכן הטמינו. לאחר שנים רבות, כשהוא על ערש דווי, הוא נזכר ומוסר לבנו פרטים על מקום מחבואו של האוצר. הבן, בעל כישרון אמנותי כאביו, מוצא את הכסף ובזכותו מקבל גישה למועדון ההימורים – בהצהירו שרק כך יעלה בידו לחוש את עומק הרגשות שחווים הקלפנים וליצור יצירה אותנטית ראויה לשמה.
בשעת בוקר מוקדמת, בעודו נם את שנתו, הגיע לאוזניו של וֶלדֵיין קולה של אשתו. היא עמדה ליד מיטתו, לבושה ומוכנה ליציאה.
"בוקר טוב, קארל," אמרה, "עליי לצאת לעבודה."
היא עבדה כתופרת אצל לקוחות בבתיהם. וֶלְדֵיין משך את השמיכה, הליט בה את פניו עד כדי מחציתם, וכמו מבעד לחלום נזכר שאמש השליך עצמו על מיטתו בעודו לבוש.
"בוקר טוב," השיב לה.
האישה הסתכלה עליו במבט של רחמים וקבלת הדין.
"הילד כבר בבית הספר. ואתה, מה בכוונתך לעשות?" שאלה.
"היום אין לי עבודה. תני לי לישון."
היא יצאה.
