ערב אחד בשלהי החורף, קצת לפני פורים, נושא הזקן, פוליטיקאי ותיק שהתעורר מתרדמת ממושכת, נאום היסטורי בפריים-טיים. בנאום הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילונים למרוד בדתיים שמכבידים עליהם את עולם. האירוע מתרחש בעתיד מדומיין שבו ישראל הפכה למדינה דתית דה-פאקטו, ורבים מאזרחיה חשים בה מבודדים ונרדפים.
עוד באותו לילה זורמים חילונים זועמים ליישובים דתיים משני עברי הקו הירוק ולשכונות דתיות בערים הגדולות. במהומה נבזזות חנויות, נלקחים שבויים, בתים עולים באש, וחבורות של מתקוממים עולות לירושלים כדי לכבוש את השלטון. לשלטון יש כמובן תוכניות אחרות, והחברה הישראלית קורסת במהירות אל תוך קווי השבר המדממים שלה.
זהו סיפור על מלחמת הכל בכל שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה. להיפך: הוא מגייס לטובתו את שתי נקודות המבט, ורודף אחרי האירועים הדרמטיים באמצעות שילוב ייחודי של הומור וקינה, אמפטיה וסרקזם, חמלה וזעם, אירוניה מחויכת ומעורבות רגשית עמוקה. הפנטזיה העתידנית הזו נכתבה מתוך אהבה מיוסרת לחברה הישראלית וכמיהה גדולה לשינוי.
הזקן השתגע. ככה אומרים. שהרי הכל התחיל בגלל נאום שלו. הנאום הסהרורי, הנאום המטורף, קראו לו העיתונים, נאום העיוועים, הכריזה הכותרת בעיתון הדתיים הלאומיים, וטוב שעשתה כך רק על הנייר, כי אין עוד מי במדינה שמסוגל לדלג מעל מהמורות הא' והע' שבצירוף נאום העיוועים ולבטא אותו נכונה בקולו. וכל הפלפול ההגייתי לא בא אלא כדי לתת לנפש להיעצם לרגע, לאוזניים לשכוח את הטון שבו אמר הזקן את הדברים האיומים, וכל זה באמצע הנאום ההוא שלו, ראשון במספר בין שניים, שנשא קבל עם בשני הערוצים בפריים טיים בזכות מלאה הנתונה לו על-פי חוק. כן, מאוד היינו רוצים לשכוח איך עצר לפתע באמצע דיבור על אמריקה בעלת בריתנו, עצר ואמר: נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי.
בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר תורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות. סליחה, הישיר הזקן מבטו למצלמה, מה קרה לו שהוא סוטה ככה מהנושא, ודאי מייד יחזור אליו, אבל הוא המשיך לדהור בשביל הפרא שנסלל פתאום מילה במילה, ממלא את הלב בעתה: בשמי ובשם כל אנשי שלומי אני מבקש מכם, אחי החילונים משלמי המיסים, סליחה. טעינו, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי.
