המורה והסופרת רות עציון ליקטה מילדות ומילדים ברחבי הארץ סיפורים הקשורים לבית ולמשפחה, ערכה אותם קלות ומזמינה אותנו להיכנס לבתיהם של 25 ילדות וילדים בגיל בית ספר יסודי, שכתבו בכנות על חייהם ומוכיחים לכולנו שוב שהחיים עולים על כל דמיון.
"סבא וסבתא שלי שניהם לא שומעים והדרך היחידה לתקשר איתם היא בשפת הסימנים", מסופר באחד מהם; "לפני שנתיים בדיוק אבא שלי תרם כליה", נכתב בפתיחת סיפור נוסף - ואלו הן רק שתי דוגמאות מהסיפורים המרגשים, המצחיקים, המותחים, שכולם מבוססים על אירועים אמיתיים ועל תחושות אמיתיות. שמותיהם של גיבורי הסיפורים שונו כדי להבטיח פרטיות, אבל הסיפורים עצמם אכן קרו באמת.
לפני שנתיים בדיוק אבא שלי תרם כליה, הייתי אז בת תשע.
ידענו שאבא רוצה לתרום כבר הרבה זמן. עשו לו כל מיני בדיקות ורצו להתאים את הכליה שלו לחולה שיוכל לקבל אותה הכי טוב. הרופאים הודיעו לאבא שלי שהכול מוכן וקבעו תאריך לניתוח. אבא שלי נסע לבית החולים יום קודם כדי להתכונן ולהתאשפז שם לקראת הניתוח שאמור להתקיים מוקדם בבוקר שלמחרת, זה היה יום שלישי בשבוע.
ביום שני אחרי הצהריים, יום לפני הניתוח, דרסה את הרגל שלי עגלה כבדה של מזרנים בחוג טאקוונדו, ולא הצלחתי לדרוך על הרגל בכלל. היא כאבה לי והיתה אדומה ונפוחה. כשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה שאחרי ארוחת הערב נלך לבית של סבא וסבתא (שגרים לידנו), כי היא נוסעת מוקדם מאוד בבוקר כדי להיות ליד אבא בזמן של הניתוח. כשהגענו לבית של סבא וסבתא, סבתא חבשה לי את הרגל ואמרה שאם עד מחר לא אוכל לדרוך - נלך בבוקר למרפאה במקום ללכת לבית הספר.
