ספרה הרביעי של אילת שמיר, המבוסס על זכרונות ילדותה באתיופיה, שם התגוררה מגיל ארבע במשך שלוש שנים במסגרת שליחותו הצבאית של אביה לאימון חיילי צבא הקיסר היילה סילאסי. לימים התברר שאחד המצטיינים שבהם - הקולונל מנגיסטו היילה מריים - הוא שהתנקש בחייו של הקיסר.
דרך עיניה של ילדה בת ארבע – המנותקת מחברת ילדים, ומוצאת נחמה בחיות שבחצר הבית: כלב גדול וסבלן, קוף קטן תזזיתי וצב ענקי – מגוללת שמיר את הידידות שנרקמת בין אב המשפחה למנגיסטו היילה מריאם. מעט ממה שהוריה חווים נקלט בחושיה, אבל אף לא שמץ ממה שאביה עושה בארץ הזאת עם חבריו בשליחות צה"ל.
חמישה עשורים יעברו עד שהבת הקטנה תתחיל להבין מה היה שם; זו הבנה מעמיקה והולכת, שיכולה להאיר חיים שלמים לאחור. בתוך הנופים הזרים כל כך, שמצטיירים באפריקה בלוז במלוא מוחשיותם, פונה שמיר אל אזורים טעונים, גבריים, שסופרים מהססים לעסוק בהם ומעוררת אהדה אל גיבוריה גם בחולשותיהם הגדולות ביותר – קצינים, קיסרים או משרתים.
עשרה קילומטר קודם כבר נדלקה לו הנורה האדומה, אבל הוא המשיך ללחוץ על דוושת הגז עוד דקות ארוכות אחר כך, מהמר על המנוע הבריטי או על מזלו הטוב או על אלוהים יודע מה. תחנת הדלק הקרובה נמצאת בפאתי הראר, ותכף חושך כזה שאלף גוונים של שחור יתחרו זה בזה מתוך האפלה — מהשמיים ומהעצים ומשיפולי הגבעות, שכפריים שדופים קלי רגליים רועים שם את צאנם — אבל אחרי כמעט חצי שנה לא רק האנשים כאן אלא גם הלילה כבר חדל להיות חידה: קצת שחור־פחמי, קצת בוץ, קצת קפה, קצת תיגרי, קצת סומלי, קצת אמהרי, קצת אריתראי, קצת לוחמני, קצת גולה, קצת עצוב, קצת ישראלי, קצת מקומי. הכול קצת. כמעט כמוהו.
