בשנת 2007 יצא לאור בנות הדרקון מאת מרית בן ישראל בהוצאת הקיבוץ המאוחד בעריכת דנה אולמרט, וזכה לקונצנזוס של שבחים יוצאי דופן. זה היה ספר ראשון בטרילוגיה, שכתיבתה הושלמה רק ב-2021, והיא יוצאת לאור בשלמותה ב-2022 בהוצאת עם עובד בעריכת תמר הוכשטטר.
בנות הדרקון "רק נראה כמו ספר לילדים, למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף וגועש, מפתה ומעורר מחשבה", כתב על הספר המבקר עמרי הרצוג. "בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות".
על הטרילוגיה:
כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם. זהו סיפור פנטסטי כביכול ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.
על ספר האבות:
ילדה בשמלה חרוכה עולה במדרגות המובילות לבניין העירייה. זו הפעם האחרונה שתושבי עיר האושר יחזו בה לפני שיטרוף אותה הדרקון. כל שנה והילדה שלה, כבר מאתיים תשעים וחמש שנים. ואז מגיע תורה של מרתה. משיכתה המסוכנת לאש מביאה אותה לאי הדרקון, היא יכולה להאשים רק את עצמה. אבל אמל בסך הכול חיפשה את אביה. ונועה? איש אינו יודע כיצד הגיעה לעיר, וזו סיבה טובה דייה לזרוק אותה ללוע המפלצת. כולם מצפים שהילדות ייכנעו לגורלן, אבל הן מסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.
הילדה השתופפה לצד השיח. היא חיבקה את הילקוט שלה ועצרה את נשימתה. הסוודר הירוק שלבשה התמזג עם צבע העלים. האישה עמדה על השביל, מפשפשת בתיקה. נעליה השחוקות היו אפורות כהות כמו העבים שהתקבצו בשמיים. כשהשחר עלה העננים היו בהירים כאילו רופרפו בעיפרון, אבל מישהו לחץ על העיפרון יותר ויותר חזק, ועכשיו היה להם ברק מאיים של עופרת. הילדה הציצה בם בחשש. נדמה היה לה שהם משחירים. מן הגרביונים השקופים של האישה בלט קשקוש כחול של ורידים. סוף־סוף מצאה את צרור המפתחות ונבלעה בכניסה החשוכה.