בשנת 1974 ראה אור בצרפת הרומן חיבוק־גדול מאת סופר אלמוני בשם אמיל אז׳אר וזכה להצלחה גדולה. הספר מגולל את סיפורו של מסיה קוזן, סטיסטיקאי פריזאי שחי בגפו בדירת שניים וחצי חדרים עם נחש פיתון בשם חיבוק־גדול. עמוד אחר עמוד נחשף בפני הקורא מערך ההגנה המשוכלל שהקים קוזן בתוך נפשו וסביב חייו בלב הכרך השוקק, אלא שגם לו עצמו הולך ומתברר שאינו מוגן מפני הבדידות והצורך באהבה.
רק שנים לאחר פרסום הספר התגלה שמאחורי שמו אפוף המסתורין של אמיל אז׳אר עומד הסופר המפורסם רומן גארי, שהסתיר את זהותו כקריאת תיגר על מה שראה כתגובה האוטומטית של הביקורת לספריו.
גארי התאבד ב־1980 ,ומכּתביו שנחשפו לאחר מותו עולה שייחס חשיבות מרובה לסוף המקורי שכתב לרומן וקיווה שביום מן הימים יראה אור כנספח לספר. כדי למלא את משאלתו כוללות כל המהדורות המחודשות לרומן גם את פרק הסיום המקורי שכותרתו ״אקולוגי״, וכך נעשה גם בתרגום העברי.
אגש ישר ללב העניין, בלי גינונים נוספים. עובד גן החיות, שמתעניין בפיתונים, אמר לי:
״קוּזֶן, כדאי לך מאוד להמשיך. תעלה את כל זה על הכתב בלי להסתיר כלום, כי אין דבר יותר מרגש מניסיון אישי והתבוננות ישירה. ובעיקר, תימנע לגמרי מכתיבה ספרותית, הנושא ראוי לכך״. כדאי גם להזכיר שחלק גדול מאפריקה הוא דובר צרפתית, ושמחקריהם הדגולים של המלומדים קבעו שמשם באו הפיתונים. אני חייב אם כך להתנצל מראש על כל מיני סירוסים, שיבושי לשון, קפיצות פתאומיות, פיתולים, סרבנויות ציות, קרטועים, פזילות ונדידות בלתי חוקיות בשפה, בתחביר ובאוצר המילים. השאלה שעל הפרק היא שאלה של תקווה, של משהו אחר, ושל מקום אחר, של זעקות שוות לכל נפש. זה יהיה לי בלתי נסבל אם אדרש במפגיע להשתמש במילים ובצורות דקדוקיות שכבר דשו ודשדשו בהן מכל הכיוונים, בלי למצוא דרך מילוט החוצה. סוגיית הפיתונים, בייחוד בפריז רבתי, מחייבת פריצת דרך משמעותית בכל הנוגע למערכות היחסים. חשוב לי אפוא להעניק ללשונו של החיבור הזה חירות מסוימת, הזדמנות להתעצב בדרך שונה מזו של שְׁחוּקי השפה. התקווה דורשת לא לגזור על אוצר המילים צורה סופית, מפאת כישלון.
