הבטחה עם שחר

זהו זה. חוף ביג־סור שומם. אני שוכב בחול באותו מקום בו שיקעתי עצמי. ערפילי הים נוסכים עדינות בכול; אין תורן באופק; על סלע לפני אלפי ציפורים; על סלע אחר — משפחת כלבי ים: האב מגיח ללא לאות מתחת לגלים, דג בלועו, לועס ובולע. סנוניות הים נוחתות לעיתים כה קרוב עד כי אני עוצר את נשימתי: עוד רגע ותנחתנה על פני, צווארי וזרועותי ותכסינה אותי כליל... בגיל ארבעים וארבע עודני חולם על איזה רוך בעצם מהותו. זה זמן רב אני שוכב ללא ניע על החוף, עד כי השקנאים והקורמורנים חגו סביבי ואפילו כלב ים נישא על הגלים עד לרגלי. הוא ניצב שם רגע ארוך, נשען על גפיו, הביט בי, פנה לי עורף ולאחר מכן חזר לאוקיינוס. חייכתי אליו, אולם הוא ניצב מולי רציני, עצוב במקצת, כאילו הבין.