בִּקְצֵה הַיּוֹם דְּמָעוֹת תְּלוּיוֹת
כְּתַפּוּחִים. גֶּשֶׁם רוֹחֵץ אֶת הָעוֹלָם,
כָּבֵד כַּמֶּרְחָק שֶׁאֵלָיו הוֹלַכְתִּי אוֹתָךְ
בְּתוֹכִי. אִישׁ לֹא הֵקִיץ מֵעוֹלָם
מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת. זֶה
הַגֵּרוּשׁ הָאַחֲרוֹן. זוֹהִי הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ.
ספר השירה השביעי של הסופרת, המשוררת, המסאית והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, בעריכת ארז שוייצר, נפתח במוות "גָּדוֹל כָּל כָּךְ" ונחתם "בַּמַּאֲמָץ לֹא לְהָפֵר אֶת נֵס הַחַיִּים". בתווך, על גבי הזמן ש"הוּא סוּג שֶׁל הִצְטַלְּקוּת", חוקרת אמיר את שני מובניה של המילה מוצא: מוצא בבחינת מקור, ומוצא בבחינת נתיב מילוט.
מתוך חשיבה עדינה על קִרבה ואובדן, על הורות ויתמות, על שֶׁבֶר וסליחה, על סימביוזה ומטמורפוזה, מזמינה אותנו אמיר למסע כפול: פנימה, אל מקורות חורבן הבית – האישי, האוניברסלי – והחוצה, אל אינספור דרכי ההיחלצות ממנו, ובמילים אחרות, אל האהבה.
זו כל השִׁיבה
כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְשֵׁנוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. לִבָּן אָחוּז כְּכַדּוּר בַּקָּנֶה,
חֲלוֹמוֹתֵיהֶן פְּזוּרִים. כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְשֵׁנוֹת יוֹדְעוֹת:
יָבוֹא יוֹם שֶׁיִּקָּרְאוּ לְהִבָּלַע לְלֹא שְׁאֵרִית,
בָּשָׂר תַּחַת הַבָּשָׂר.
לָכֵן הֵן מַעֲלוֹת בְּעֵינֵי רוּחָן חִזָּיוֹן: הוּא שָׁב.
כָּל הַשִּׁיבוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. כָּל הַשִּׁיבוֹת נְגוּעוֹת.
וְאִם בְּצֵאתוֹ וּבְבוֹאוֹ יַכִּירוּ בּוֹ פָּנָיו שֶׁהָיוּ לְפָנִים,
יִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ הָרַךְ, הַקָּטָן,
לִבָּן פָּתוּחַ לִקְרָאתוֹ עַל רִבּוֹא חֲדָרָיו,
וְאִם יִהְיוּ יְדֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת, הַאִם, כְּמִי שֶׁקָּם עַל מַחֲלָתוֹ, יֵאָסֵף?
כָּל הַמַּחֲלוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. כָּל הַמַּחֲלוֹת הֵן שֶׁל מִדַּת הָרַחֲמִים,
שֶׁאִם יֶשְׁנָהּ, הַחֹשֶךְ נִפְתָּח כְּשַׁעַר
אֶל כָּל הַשְּׁעָרִים,
וְאִם אֵינֶנָּה,
אֲנַחְנוּ מִתְחַסְּרִים מֵעַצְמֵנוּ.
כָּל הַהִתְחַסְּרֻיּוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ.
שֶׁאִם נִשָּׁבֵר מוּל הַצַּעַר הַזֶּה
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹלָם,
וְאִם לֹא נִשָּׁבֵר (אֵיךְ לֹא נִשָּׁבֵר?),
זוֹ כָּל הַשִּׁיבָה.
