סימוֹן לא פגש את אביו מעולם. האב, כך סופר לו, נספה בתאונת מטוס באי טנריף בשנת 1977 והותיר אחריו את אשתו ההרה. כעת, כשהוא בשנות השלושים לחייו, מתחיל סימון – שבחר להיות סַפָּר כאביו וכסבו ועובד במספרה המשפחתית – לפשפש בעבר: האם באמת מת אביו בהתרסקות המטוס?
רמז למה שקרה אז ניתן לסימון כאשר אמו מבקשת ממנו למלא את מקום חברתהּ לעבודה. אותה חברה נסעה לאיים הקנריים כדי לפתוח דף חדש בחייה, ונסיעה זו פותחת צוהר חדש לתאונת המטוס הגורלית ההיא.
בנו של הספָּר הוא ספרו השני המתורגם לעברית של הסופר ההולנדי חרברנד באקר, שספרו למעלה שקט (ספרית פועלים, 2011) זיכה אותו בפרס ה-IMPAC היוקרתי.
איגור שוחה. טוב, שוחה זאת לא בדיוק המילה הנכונה, הוא בכלל לא יודע מהי שחיית חזה או חתירה. נראה שאף־אחד לא הצליח אי־פעם ללמד אותו לשחות. הוא מתקדם במים הרדודים הפושרים, מנסה לפסוע ונראה כמי ששוב ושוב מופתע מקשיי ההליכה במים לעומת ההליכה שמחוץ להם. הוא קורס וצולל ובולע מי כלור כי שכח לסגור את הפה. הוא משתנק ומגהק, פולט מדי פעם צעקה. האישה בבגד הים הכתום בוהק צועקת לו בחזרה: "איגור! לא לצעוק!" האישה השנייה, זאת עם בגד הים הפרחוני, מרככת ואומרת: "לסגור את הפה, איגור. אם אתה שוקע במים אתה צריך לסגור את הפה." תפקיד שתי הנשים הוא להשגיח שאף־אחד לא יטבע.
