בחודשים האחרונים לחייו העניק המשורר נתן יונתן (2004-1923) לבנו זיו עשרה ספרים ממיטב ספרות העולם ובכל ספר וספר מכתב. כעת, מבעד למכתבים אשר רואים כאן אור לראשונה, לעשרת הספרים ולזיכרונות, הופך המונולוג של האב לדיאלוג של בן ואב.
הספר בִּמקום פרידה הוא השיחה הכּנה, הכואבת-האוהבת, שלא נערכה בחיי האב - שיחה בכתב על החיים ועל המתים, בייחוד על ליאור, הבן והאח שנהרג במלחמת יום הכיפורים. את השיחה הנדירה הזאת מדובבת הספרות, שמוליכה את הקינה על אובדן האב אל חשבון נפש על ילדוּת ונעוּרים ובגרות שהשכול צילק.
זהו ספרו הראשון של זיו יונתן, אמן רב-תחומי ואיש תקשורת, חתן פרס אקו"ם ופרס סוקולוב לעיתונות, והוא מלוּוה בעבודותיו של האמן האמריקאי יוג'ין לימאי, שנוצרו במיוחד לספר.
ימים אחדים לאחר ראש השנה, פגישה מאוחרת. לילה, חדר העבודה של אבא. השולחן גדול מאוד וחגיגי. זה לא האחד שעליו כתב מרבית שנות חייו.
הוא היה משורר בלי שולחן. על אף התנאים, ואולי בזכותם, כתב שירים צלולים, כאלה הנכתבים על הברך, בשדה, בחורשת האורנים, או בהפסקה שבין השיעורים, והניגון שומר אותם בזיכרון עד שיגיע הביתה, עד שימצא עט לכתוב את המנגינה הזאת שבמילים.
אבא — מעברו האחד של השולחן, מוגן, ואני מוגן לא פחות — מן העבר השני. בינינו "שטח מפורז" ועליו ספרים רבים ותמונה אחת. כמו תמיד, מדברים על דברים ש"ברומו", כמעט אף פעם לא על דברים ש"ביום־יומו". הוא שולח יד אל תא חבוי, מגיש לי צרור תצלומים ואומר: "שמרתי אותם כאן בשבילך... זה יזכיר לך דברים שיפה בהם להיזכר. מטבעות של חסד..."
