"בקושי שנה עברה מאז ששכלתְּ את בנך הבכור, והנה כעת אני שולח לך תנחומים על בן נוסף שאיבדת, הפעם לטובת ההגירה", כותב לאִמו גיבור תנחומים לאמי, הרומן הראשון של אסף רוט, מחבר בוסר (הקיבוץ המאוחד 2017), שזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים.
בנימין כותב לאִמו מפריז מכתבים שעיקרם ניסיון להסביר מדוע לא שב לארץ כדי להיות עִם בני משפחתו האבלים על מות אחיו. דרך שחזורם של מאורעות העבר, הוא מנסה להבין את בחירותיו. טפח אחר טפח, מתגלה תמונה של יחסי משפחה שהתפרקה, ועולות שאלות על טיבם של קשרי דם, של התבגרות וזהות מינית, של בגידה ושל מולדת. בעיר הזרה, הרחק משפתו וממשפחתו, מתברר כי חייו החדשים של בנימין מאיימים להעמיד גם אותו בסכנה.
אמא יקרה שלי,
בקושי שנה עברה מאז ששכלת את בנך הבכור, והנה כעת אני שולח לך תנחומים על בן נוסף שאיבדת, הפעם לטובת ההגירה. אני.
היכן נשמע דבר נורא כזה, בן שמנחם את אמו, ועל אחת כמה וכמה בן שמנחם את אמו על אבדנה אותו־עצמו. ובכל זאת, מה יש לי להציע לך אם לא תנחומים, אם לא מילים - עדות דהה לקיומי הרחק ממך, ושאת כל כך חסרה. וגם את התנחומים האלה אני כותב ימים ארוכים, שבועות, חודשים, שנה שאני כבר רחוק. בנך בקצה מערב ולִבך בקצה מערב. אבל אולי יש הצדקה כלשהי להשתהות שלי, אמא. אולי היו דברים שהייתי צריך לברר כדי לראות נכוחה. אולי היתה תכלית למסע, לחקר, לחיפושים. אולי חיכיתי שמגינת הלב תכלה את עצמה ברוגז הלוהב של הצער כדי שיהיה ערך למילות הנחמה הרפות שלי. איזו תועלת תצמח הרי מהנחת יד אוהבת על פצע מדמם? אך על צלקת חבושה ליטוף ודאי יקל.
אמא, אני רוצה לומר: הכול בסדר. אני רוצה לומר: סליחה.
