"פרשנות מכאיבה במיוחד למשחק הבלתי נמנע שהמנהיגים שלנו משחקים, משחק שבו גם ההצהרה שאנחנו לא עובדים עליכם בעיניים, היא רק חלק מהעבודה בעיניים", כתב ב-2015 יובל אביבי ב-ynet על חיבורו של דיוויד פוסטר וואלאס, שכותרת המשנה שלו היא שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד.
המחבר נשלח בשנת 2000 לסקר עבור המגזין רולינג סטון את קמפיין הבחירות של ג'ון ס. מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, והסתבך בלוּפּים של אמון וחשדנות כלפי המועמד הכי דוגרי, כנראה, שידעה ארצות הברית לפני דונלד טראמפ. התוצאה היא מסמך מרתק על אסטרטגיה, כנות וציניות בפוליטיקה בת ימינו.
הרשימה, שכבר פורסמה בספר אקספרס הדיבור הישיר (ספריית פועלים - הקיבוץ המאוחד, 2015) רואה אור מחדש בנפרד, והיא רלוונטית גם לימינו וגם למקומותינו, בדיון בשאלות כמו: מה ההבדל בין מנהיג אמיתי לסוכן מכירות מעולה? מתי הכנות עצמה הופכת לאסטרטגיית שיווק? ומה קורה כשהבוחרים כל כך צמאים לכּנוּת, למישהו שאפשר להאמין לו, עד שהם מוכנים ללכת אחרי מועמד גם כשהמסרים שהוא מטיף להם בכנות הם מחרידים?
שיקרו לנו ושיקרו לנו, וכשמשקרים לך זה כואב. בסופו של דבר זה עד כדי כך פשוט: זה כואב. ואנחנו ממשיכים ללמוד במשך שנים, מניסיון מר, שזה מבאס מאוד כשמשקרים לך – שזה משפיל אותך, שולל ממך את הכבוד כלפי עצמך, כלפי השקרן, כלפי העולם. בייחוד אם השקרים הם כרוניים, מערכתיים, אם נדמה שהניסיון מלמד שכל מה שאתה אמור להאמין בו הוא בעצם רק משחק שמבוסס על שקרים.
