בעידן של אינדיבידואליזם קיצוני, קובע עירן דורפמן: איננו יחידים, אנחנו ריבוי! עד שלא נכיר בכך, לא נבין את מלוא המורכבות האנושית, לא נדע לקיים בינינו קשר ראוי.
במסע מרתק, אישי ואינטלקטואלי, מתחקה ובולש סערת הכפילים - מסע בעקבות זהות מרובה אחר מהות הכפיל (Doppelgänger), לדמויותיו ולהתגלמויותיו השונות, החל בכפיל של הנרקיסיסט וכלה בסוד האהבה של הכפיל וסוד הריבוי שבנו. המחבר מזהה את הכפיל כיסוד מרכזי הטבוע בסובייקטיביות האנושית, תוך הסתמכות על עבודות מתחום הפסיכואנליזה, תורת הספרות, פילוסופיה ולימודי תרבות.
בספר, שראה אור לפני כשנתיים בהוצאת Routledge ועכשיו בעברית, טוען דורפמן כי למעשה אין מקור ואין כפיל – השניים קשורים בתלות הדדית. הפיצול הוא חלק מהותי מן האדם; אם נקבל את כל הכפילים שבנו, ישתרר אולי שלום יחסי בינינו לבין עצמנו, ובבוא העת, אף בינינו לבין יריבינו-שכנינו.
פרופ׳ עירן דורפמן הוא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית, בפסיכואנליזה ובספרות צרפתית. סערת כפילים הוא ספרו השלישי.
"אין לי אוויר". במשך יותר משעתיים חזר אבי על המילים האלה שוב ושוב, לפעמים בלחישה, לפעמים בצעקה. שלושה שבועות לפני כן אובחן כחולה בסרטן הלבלב, ובאותו בוקר אושפז בשל חולשה קיצונית. לפנות ערב החל פתאום לחוש מחנק, ולמרות כל החמצן שקיבל נשאר קצר נשימה. לבסוף ביקש הרופא ממני ומאחותי לסור הצידה, ואמר לנו שהדרך היחידה להקל על סבלו של אבינו היא מתן מורפיום, אבל תופעת הלוואי תהיה דיכוי נשימתי חמור יותר. זעקות העזרה של אבינו קרעו את לִיבנו, והסכמנו להליך. כעבור שעה היינו עדים בעיניים דומעות לנשימתו האחרונה של אבי — נשימה שלווה סוף כל סוף.
"אין לי אוויר" — אלה היו מילותיו האחרונות של אבי, מילים שרדפו אותי במשך חודשים ושלעולם לא אשכח אותן. אבל הרגשתי שנוסף להיותן ביטוי מיידי של צורך דחוף, טמון בהן מסר חשאי, עדות אך גם צוואה, שהתנסחה בקינה מכמירת לב. איני מבקש לגולל כאן את קורות חייו של אבי, אלא להבין טוב יותר את עדותו המוזרה והקשה. מדוע לא היה לו אוויר? לדעתי, הרמז הוא הקשר בין קוצר נשימה פיזי — היעדר אוויר — ובין קוצר נשימה נפשי. אנסה להבהיר את הרעיון.
