הספר השלישי בסדרת פטריק מלרוז של אדוארד סנט אובין, שעלילתו מתרחשת בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר פטריק כבר בן 30, נקי מסמים וחסר מטרה.
את הסוד הגדול של ילדותו פטריק עדיין לא סיפר לאיש, והוא מרגיש שאינו יכול לשאת עוד לבדו את האמת הזאת. משהו חייב להשתנות. מסיבה נוצצת של המעמד העליון הנבוב, שבה מתארחת גם הנסיכה מרגרט, מספקת לו הזדמנות לפגוש כמה מכרים ותיקים, להשקיף אחורה על חייו ואולי לפתוח צוהר להתחלה חדשה.
גם בספר החותם את שנותיו של פטריק כאדם צעיר, אנחנו פוגשים שילוב של עצב, ייאוש ואימה עם סאטירה חברתית נוקבת ומצחיקה, והפעם מתבלטים על רקע זה גם כמה רגעים נדירים ומרגשים של קרבה וגילוי לב.
פטריק התעורר בידיעה שחלם, אבל לא הצליח לשחזר את תכני החלום. הוא חש בכאב המוּכּר של הניסיון להתחקות אחר משהו שזה עתה צנח משפת התודעה שלו ונגוז אבל עדיין אפשר להסיק את קיומו מעצם היעדרו, כמו מערבולת של פיסות נייר שמכונית מהירה הותירה בחולפה.
הרסיסים המטושטשים של חלומו, שהתרחש כמדומה על גדת אגם, התערבבו בהפקה של מידה כנגד מידה שצפה בה עם ג'וני הול לילה קודם לכן. חרף בחירתו של הבמאי למקם את המחזה במסוף אוטובוסים, שום דבר לא היה יכול לגרוע מן ההלם שבשמיעת המילה ״רחמים״ פעמים רבות כל כך בערב אחד.
אולי כל הבעיות שלו נובעות מכך שאינו משתמש באוצר המילים הנכון, חשב, בפרץ חטוף של התלהבות שאִפשר לו להשליך מעליו את המצעים ולשקול קימה מהמיטה. הוא התהלך בְּעולם שבו המילה ״צדקה״, כמו אישה יפה החיה בצלו של בעלה הקנאי, תמיד מסויגת במילים ״סעודה״, ״ועדה״ או ״נשף״. ״חמלה״ היתה משהו שלאף אחד אין זמן בשבילו, ואילו ״רחמנות״ הופיעה תכופות בדמות טרוניות על עונשי מאסר קצרים. ובכל זאת, הוא ידע שהקשיים שלו מהותיים ועמוקים יותר.
