נאנא בת ה־18, בתם של שיכור וכובסת, שגדלה ברחובות העוני ועל מדרכות פריז, מלוהקת בהעזה של מנהל תיאטרון לתפקיד ונוס באופרטה ההופכת ללהיט של 1867. פריצתה המטאורית הופכת לסנסציה ולשיחת היום בפריז.
בעקבות הצלחתה בתיאטרון מתקדמת נאנא כקורטיזנית מהוללת בימיה האחרונים של האימפריה הצרפתית השנייה. במהלך שלוש שנים דחוסות היא הורסת את כל הגברים הכרוכים אחריה. אריסטוקרטים, בנקאים, פקידי מִמשל, קצינים ועיתונאים מתמוטטים כלכלית ופושטים רגל, נאסרים, דוקרים את עצמם, מציתים את עצמם, כולם עבדים לקפריזות חסרות הגבולות ולראוותנות של נאנא.
בכל פרק ניבטת לעינינו נאנא אחרת: היא שונאת גברים אך גם תלויה בהם; נוקמת את נקמתם של המדוכאים והחלכאים כאילו זו משימתה בחיים, וגם מרגשת באהבתה האחת האמיתית, לזונת הרחוב ההמונית סָאטָן, אהבה שהיא גם המרד שלה בַּזיוף של הווייתה.
נאנא מאת אמיל זולא התפרסם ב־1880 וזכה להצלחה מסחררת, לביקורות משבחות של פלובר ואדמונד גונקור וגם להתנגדות קולנית בגלל תיאורי מין "שערורייתיים". הריאליזם של הספר נטוע היטב בצרפת של המאה ה־19, אך בהעזה המגדרית שלו הוא הקדים את זמנו במאה שנה לפחות.
אנא, ענקית ואיתנה למראה, הרבה מעבר לשמונה־עשרה שנותיה, ניצבה בטוניקה לבנה, כיאה לאלה, ושערה הזהוב־אדמדם פרוע על כתפיה. היא ירדה בשלווה לקדמת הבמה, חייכה לקהל ופצחה בשיר:
"בערב, כשוונוס יוצאת לטייל..."
כבר בחרוז השני הוחלפו מבטים באולם. זאת בדיחה או מה? הלצה פרטית של בּוֹרְדֶנָאב? מעולם לא נשמע על הבמה הזאת קול זייפני כל־כך, ולא נראה משחק חסר־כישרון כל־כך. המנהל אמר את האמת: היא שרה כמו ברז חורק במזרקה, היא בכלל לא יודעת לעמוד על במה, היא מנופפת את זרועותיה וכל גופה מתנועע מצד לצד בחוסר־חן גולמני. אוי! אוי! מהמושבים הזולים עלו קריאות ותחילתן של שריקות, ומאחד המושבים הקדמיים ניתז קול צעיר בהתלהבות תרנגולית:
"מדהימה!"
