יש לך בשביל מה

ראשית, הרשו לי להגיד שאני מתעב ספרים שבהם הכותב פונה אל הקוראים ומציג את עצמו, אבל בכל זאת אעשה – יש יגידו שכבר עשיתי – זאת. לפני כן אסביר למה אני מתעב את זה.

אל"ף: מי קבע שיש בכלל קוראים? ועוד יותר מכך: איך הכותב, עוד בזמן הכתיבה (לפני שיצא הספר), קובע שיהיו כאלה? איזו יהירות! ומעט אחרי זה, מי אמר לו, לכותב, שהוצאה כזו או אחרת תרצה בכלל להוציא לאור את כתב היד שלו? איך הוא יכול בכלל לכתוב משהו שנשען על כתיבה הפונה אל מישהו? בי"ת: אעשה את זה גם בספר הבא שלי.   והנה עכשיו, אם כן, פניית פרסה, והלאה, קדימה (או אחורה) אל הכותב הפונה אל הקוראים. בואו אספר לכם קצת על עצמי: השם שלי לא ממש משנה. לא בגלל חיסיון או משהו, אני פשוט לא חושב שגיבורים בספרים צריכים שם; הזדהות עם גיבורים לא צריכה לעבור דרך השם. ואם קראתם כבר דברים שלי, אז ראיתם שאף פעם אין שמות. ובכלל, העניין הזה עם גיבורים הוא מתוּכסס; בילדות אתה מחפש גיבורים כדי לייחל להיות כמוהם, ואחרי זה, בבגרותך, אתה מחפש אנטי גיבורים למטרת הזדהות, עניין מרופט במהותו כי כל אנטי גיבור הוא גיבור ומשום כך אין כזה דבר אנטי גיבור. אבל ניחא, נניח לזה ולטועים. איפה הייתי? אה, כן. בכל מקרה, אני פונה אליכם כמישהו בלי שם, כי גם אתם, הקוראים, ללא שם. מאיפה לי לדעת מי אתם ואיך קוראים לכם? את חלקכם אני אפילו שונא.