17 סיפורים שכתב הרצל מ־1887 עד צאתו לפריז ב־1892 ככתב העיתון הווינאי נוֹיֶה פרָייה פּרֵסֶה ולאחר שובו לווינה ב־1895. בסיפורים באים לביטוי יחסיו לקִדמה ולטכנולוגיה, והשקפותיו על הסבל והמוסר האנושיים, על ההמון והיחיד, על החברה והמדינה, על העונג והחובה, על אהבת איש לאשה והורים לילדיהם.
הסביבה, חוויות החיים השוליות למראית־עין, שחווה המספר, הן לרוב רק נקודות המוצא לסיפורים. המעטֶה החיצוני משמש רק כפתיח ומסגרת לדיון במהות לבעיה מרכזית. היכולת לראות לפנימיותם של הדברים, ללבם של האנשים, היא שהביאה את הרצל לומר את אשר עם לבו בשאלה היהודית. הסיפורים הם מעין מראה לדרכו של הרצל אל עצמו, אל הכרת מצוקות האדם בכלל ומצוקת היהודים בפרט.
הקדמה: הני מיטלמן. אחרית דבר: אדם רז
מתוך סולון בלידיה:
סולון היה במיטב שנותיו ובשיא עשייתו כאשר החליט לעזוב את אתונה. חוקיו היו חרוטים על גבי לוחות עץ מסתובבים שהוצבו בחוצות העיר, אך אזרחי העיר נרתעו מן החידוש שבהם. מדי יום ביומו הגיעו אנשים בני כל המעמדות והתבוננו בפליאה או בהסתייגות בחוקיו של סולון. חברו היפּוֹניקוֹס הסב את תשומת לבו לדבר:
“כמו שאתה רואה, החוקים שלך מסבים מורת רוח לכל משלמי המסים”.
“כי הם חדשים, היפּוֹניקוֹס. החוקים שלי עדיין אינם טובים, אבל הם גם לא רעים. חוקים חדשים הם כמו יין. אחרי שנוצרו עליהם להתיישן”.
