"הסיפור הזה רודף אותי מילדותי" - כך נפתח ספרה של העיתונאית ואשת הטלוויזיה היהודייה-צרפתייה אן סינקלייר, המתחקה אחר גורל משפחתה במלחמת העולם השנייה.
בבואה לחקור את מעצרו של ליאונס שוורץ, סבהּ מצד אביה, והצלתו מגירוש למחנה ריכוז, היא שופכת אור על פרק בתולדות הכיבוש הנאצי, הידוע בשם: מצוד הנכבדים. בפקודה מברלין, עצרו הגרמנים ב־12 בדצמבר 1941 בפריז, 743 יהודים - עורכי דין, שופטים, סופרים ורופאים. כדי להגיע למכסה של אלף עצורים, מצורפים אליהם 300 יהודים ממחנה המעצר דְרַנסי.
האסירים שוהים במחנה המעצר קומפיין־רוייאלייה שמצפון לפריז במשך שלושה חודשים, ורובם מגורשים ממנו לאושוויץ. "זהו מחנה ללא עבודת כפייה, ללא עינויים, ללא השמדה, מקום שהתליין נותר בו סמוי מן העין, הוא פשוט מניח לקרבנותיו לגסוס אט אט", כותב פרנסואה מוריאק.
חרף הפער השורר בין האסירים היהודים ילידי צרפת, פטריוטים ומתבוללים ברובם, לבין העצורים היהודים ממזרח אירופה, האמונים על פרעות, יהפוך המחנה לתחנה האחרונה של כולם.
הסיפור הזה רודף אותי מילדותי. אם הסאגות המשפחתיות לוכדות את תשומת הלב ככל שהשנים נוקפות, אין זאת אלא ששלי ריחפה אי שם בעבר, כי כעיתונאית ותיקה גיליתי עניין רב יותר בהווה המיידי מאשר בסיפורי העבר. ובכל זאת הפרק הזה אינו נותן לי מנוח. האם בשל הפַּן הרומנטי שלא עלה בידי להבהיר, בשל השאלות שלא שאלתי, או שמא בשל הפרטים שלא ביקשתי לדעת?
בזמנו ילדים לא היה מציגים שאלות למבוגרים. חשבנו שאם לא חלקו אתנו סודות, יהא זה חצוף מצדנו לעוררם. שלא לומר שזה גם הכביד עלינו. להאזין לסיפוריהם של זקני המשפחה, סיפורים שלא נגעו ללבנו, שלא ירדנו לעומקם — הדבר הביך אותנו וגזל מאתנו שעות של משחק. ואף על פי כן, מאוחר יותר יכולתי לדרוש מידע נוסף. מדוע לא עשיתי זאת? ומדוע אבי לא סיפר לי דבר, אף על פי שכבר בצעירותי אהבתי לשמוע אותו קורא מתוך יומן המלחמה שלו, בעודו מדלג על הקטעים שאינם יאים לאוזניה של מתבגרת?
