״כשאני נשאל מי הסופר שהשפיע על כתיבתי באופן הישיר ביותר, אני יכול לענות ללא היסוס: דנטון ולץ' [...] בכל פעם שתלמיד אומר לי שאין לו על מה לכתוב, אני מפנה אותו לדנטון ולץ׳. הגיע הזמן שדנטון יזכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה״, כותב ויליאם בורוז בהקדמה לעֶלֶם - רומן התבגרות שזכה להצלחה כשהתפרסם ב־1945, אך גם עורר מחלוקת בשל סגנונו הישיר.
עלם מתאר קיץ אחד בחייו של אורוויל פּים בן ה-15 - נער רגיש, מופנם ואומלל עד מאוד שנופש עם אביו ועם אֶחיו במלון כפרי באזור קנט, כאשר עיקר עיסוקו שיטוט והתבודדות באזורי הכפר ובקרבת המלון.
אורוויל, בן דמותו של המחבר, בוחן את חייו, את עוצמת גיל ההתבגרות ואת החוויות שעיצבו אותו. "אני לא מבין איך לחיות, מה לעשות," אומר אורוויל, מציצן שמפיק עונג מהתבוננות דקדקנית באירועי היומיום, בקרובי משפחתו ובאורחי המלון, ומשרטט את מוזרויותיהם באותה נאמנות שבה הוא חושף את קיבעונותיו ומוזרויותיו שלו.
באחד הערבים נקעה נפשו של אורוויל. פניו וזרועותיו נעשו כחלחלים, זרועים כתמים אדומים מכוערים שהלכו וגדלו. הדבר נבע משלושה גורמים: הרעלת המזון, החרדה שסבל ממנה והכמות הגדולה של תרופה — כמו אספירין אבל חזקה יותר — שקיבל מהאחות. הוא קם מהמיטה, הוא נראה כאחוז טרנס; ואז ניתר על ארבע סביב המיטה שלו וקרקר: "אני צפרדע, אני צפרדע, צפרדע לבנה ענקית".
לרגע דממה המחלקה; ואז נער מגודל, ששיער שחור בדיוק החל להנץ באפו, צעק בקול מבוהל, "אחות, אחות, בואי מהר; פים השתגע, הוא קופץ על הרצפה ואומר שהוא צפרדע".
