בני מֵר חוזר אל החוויות המכוננות בחייו: שנות ילדותו במשפחה דתית בתל אביב, נעוריו בבני ברק ובישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ("אֵם ישיבות בני עקיבא"), ההתרחקות מהדת וההתבוננות הביקורתית והמפוכחת על היהדות ועל תהליך ההקצנה וההתחרדות שעבר הציבור הדתי בישראל.
כל אחד מפרקי המועדים עוסק במועד אחר: מהתשליך של ראש השנה בחוף גורדון בתל אביב ועד יום השואה על גילוייו הקסנופוביים, מחג המולד כפי שהוא נתפס בעיני נער מבני ברק ועד לשמחה הכפויה של פורים ולרטט הסתיו הראשון של ימי הסליחות.
בני מֵר, מהכותבים הייחודיים בשנים האחרונות, כותב על היהדות מנקודת מבט של דתל"ש. הוא מתבונן בה מתוך חשבון נפש נוקב, אך מבטו נותר תמיד עדין ומלא חמלה - מבט של בן אוהב, שהוא גם בן נכזב.
כשביקרתי בבית כנסת קונסרבטיבי בימים הנוראים, זיהיתי בלי מתכוון את הדתל"שים בציבור: בניגוד לשאר המתפללים, התנודדנו בתפילה באותו קצב מסוים ואינסטינקטיבי שמאפיין דתיים גם שנים רבות אחרי שהפסיקו להתפלל, אחרי שהשברים התאחו והפצעים הצטלקו. ככה אפשר לזהות אותנו: המועדים שהמשיכו ללכת.
***
ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.
