נגד הטבע

אני מתחיל להזדקן. אני לא מזהה את עצמי. תמיד נמשכתי לדימוי הזה של הזִקנה, גבר מבוגר ואישה צעירה. איני יודע מה הוא מזכיר לי, פשע אולי, או את הטבע, את אכזריותו של הטבע ואת האלימות שלו, את חפותו. אין לדעת מי כאן האשם, הגבר היושב על כיסא או הנערה היושבת עליו, בחיקו, לבושה שמלת ערב שחורה בעלת מחשוף נדיב. העור הלבן והפנים המבוגרים, מקומטים ומחורצים, נשענים על חזהּ הצעיר החשוף. השדיים הזקופים, הבהירים, הנתמכים בחזייה מהודקת. קימור מושלם. הקימור המושלם בין צווארה לחזהּ. טוב להם, לַפּנים המבוגרים, להישען על העור החלק. הוא נח. הוא מרוצה. הוא יושב על כיסא. היא יושבת בחיקו. ראשו נשען על חזהּ הלבן. הם במסיבה. יושבים בחדר צדדי, זו ספרייה קטנה שהתאורה בה חלשה. הם שומעים את צלילי המסיבה מבעד לקירות: דיבורים, צחוק, כוסות משיקות. זרועה הימנית חובקת את כתפו, מושכת אותו אליה. הוא מצמיד את פיו אל השד שלה. על הקיר ניצב ראי. שערה קשור בזנב סוס או בשוט שמצליף כשהיא הולכת. ברגע שראה אותה שכח את גילו. לא היה כל גיל בפגישה הזו.