הוצאת תשע נשמות ממשיכה לפנק אותנו בתרגום מיצירותיו של שטפן צוויג, והפעם ספרו היהודי ביותר, המנורה הטמונה.
ביזה כללית מתבצעת ברומא על ידי הוונדלים במאה החמישית לספירה. אנחנו מובלים בקצב קדחתני אל הרובע העני טרסטוורה. שם, בגדה השמאלית של נהר הטיבר, חיים היהודים, המתכוננים באישון לילה להשיב את הדבר היקר להם מכול: מנורת שבעת הקנים. מכאן והלאה לוקח אותנו שטפן צוויג יד ביד תחת אור הירח ללוות את היהודים במסע נדודיהם אחר המנורה הקדושה, אחר הרוח ואחר האמונה.
כותב על הספר המו"ל אוריאל קון: "רומן נפלא בנושא נדודיה והיעלמותה של המנורה מבית המקדש. כמו אינדיאנה ג׳ונס אבל של צוויג. כמו רומן היסטורי עם תעלומה, אבל בסגנון צוויג. זה הספר היהודי שלו [...] צוויג מטייל בתולדות העם היהודי בצורת רומן הרפתקאות".
ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט האָרוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הִירקַניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בקרב אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסנאטורים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם־חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו אריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי־שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו. אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוַונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוׂרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה.
