"תנו לי ילדה שעדיין לא עיצבו את נפשה, והיא שלי לנצח," טוענת ג'ין ברודי, מורה כריזמטית שמלמדת בבית ספר שמרני לבנות באדינבורו בימים שלפני מלחמת העולם השנייה. ברודי בוחרת לה שש תלמידות מועדפות במטרה לעצב אותן, ולא מסתפקת רק בהשכלתן. כאשר הנערות מגיעות לגיל בגרות, השפעתה המתמשכת של ברודי נהפכת לברכה עבור אחדות מהן, ולקללה עבור אחרות.
שנותיה היפות של מיס ברודי הוא יצירת המופת של מיוריאל ספארק, אחת הסופרות הבריטיות החתרניות והמפתיעות במחצית השנייה של המאה העשרים. הרומן פורסם ב-1961, עובד להצגה, לסדרת טלוויזיה ולסרט, וב-2005 נבחר על ידי המגזין טיים לאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית במאה העשרים.
הבנות האלה היו חבורת ברודי. כך הן נקראו אפילו לפני שהמנהלת כינתה אותן בשם זה, בלגלוג, כשהיו בנות שתים־עשרה ועלו מבית הספר היסודי אל חטיבת הביניים. הן זוהו מיד כתלמידותיה של מיס ברודי, מאחר שהפגינו בקיאות נרחבת בנושאים רבים שאינם רלוונטיים לתוכנית הלימודים הרשמית, כדברי המנהלת, וחסרי תועלת לבית הספר כבית ספר. הבנות האלה, כך התברר, שמעו על קבוצת אוקספורד ועל מוסוליני, על ציירי הרנסנס האיטלקי ועל יתרונות השימוש בקרם לניקוי הפנים מצמח ההַממֶליס על פני סבון ומים פשוטים, והן הכירו את המילה "וֶסֶת". תיארו בפניהן את עיצוב הפנים בביתו של מחבר "פו הדוב" וכן את חיי האהבה של שרלוט בְּרוֹנטֶה ושל מיס ברודי עצמה. הן היו מודעות לקיומו של איינשטיין ולטיעוניהם של מי שסוברים שכתבי הקודש אינם אמת. הן הכירו את יסודות האסטרולוגיה, אבל לא את התאריך שבו נערך קרב פְלוֹדן או מהי בירת פינלנד. כל חבורת ברודי, חוץ מבת אחת, ספרו בעזרת האצבעות, כמו מיס ברודי עצמה, והתוצאות שאליהן הגיעו היו מדויקות פחות או יותר.
