ספורט ופעילות גופנית - לא מה שחשבתם/ן!
בפעילות גופנית יש הרבה יותר מאשר תועלת פיזית בלבד, קובעת מחברת הספר שלפנינו קלי מק'גוניגל, ומראה שפעילות גופנית עוזרת לנו להתחבר עם אנשים אחרים, לפתח אמפתיה, למצוא קהילה, לחוש אושר ולהילחם במגפות מודרניות כמו דיכאון, חרדה ובדידות.
האושר שבתנועה לא מטיף לנו שצריך לעסוק בפעילות גופנית, אלא מדגים לנו כיצד להתאהב בה. בשילוב בין סיפורים אנושיים למדע, מק'גוניגל משרטטת את הקשר שבין תנועה להנאות הבסיסיות ביותר של המין האנושי. התוצאה היא נרטיב שחורג מהטיעונים המוכרים בעד פעילות גופנית, המדריך אותנו מה ביכולתנו לעשות בחיינו ובקהילתנו כדי לרתום את כוחה של התנועה ליצירת אושר, משמעות וחיבור אנושי.
ד"ר קלי מק'גוניגל היא פסיכולוגית מחקרית, מרצה באוניברסיטת סטנפורד וכותבת מדעית, שספריה פורסמו עד כה ב-28 שפות.
מעטים הם הזיכרונות שאני יכולה לחשוב עליהם ולומר בוודאות: "הרגע הזה שינה את חיי." אחד מהם קרה כשהייתי בת 22. הייתי תלמידה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ונרשמתי לסמינר בשם "הפסיכולוגיה של הביישנות". תמיד הייתי ילדה ביישנית, ובגיל 22 עדיין התמודדתי עם חרדה. המטלה שלנו בקורס היתה לעשות משהו שחשוב לנו, אבל שנמנענו ממנו עד עכשיו בגלל פחד או ספק עצמי. בחרתי להגשים את החלום ארוך השנים שלי להיות מדריכת כושר בקבוצות. כילדה הייתי מתעמלת בסלון מול קלטות כושר. בזמן שילדים אחרים חלמו להיות סאלי רייד – האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה שהמריאה לחלל – או סטיבן ספילברג הבאים, אני דמיינתי את עצמי בחדר מלא באנשים, מדריכה אותם לעשות תרגילי סטפ-טאצ' וג'מפינג ג'ק. בתיכון למדתי ספרדית וצרפתית כי קראתי שצריך לדבר שלוש שפות כדי להיות מדריכת אירובי בכפרי הנופש של קלאב מד.
עכשיו מצאתי את עצמי עומדת מחוץ למכון הכושר בקמפוס, כמה דקות לפני הבחינה לתפקיד מדריכת אירובי. התאמנתי על הכוריאוגרפיה במשך שעות רבות כל כך עד שיכולתי לבצע את הקטע מתוך שינה, ואף על פי כן, תחושות מוכרות של בהלה הציפו אותי. היתה לי בחילה. הציפורניים שלי התחפרו בתוך כפות הידיים. היה לי חשוב כל כך לעשות את זה, עד שחשבתי שהלב שלי יתפוצץ בעוד רגע. בער בי רצון לברוח מהחרדה הגוברת. פשוט ללכת משם, לחזור לדירה שלי ולהעמיד פנים שכל הסיפור הזה לא קרה בכלל.
אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מחוץ לסטודיו, רציתי לברוח – אבל בחרתי להישאר.
