שם ספרו השני של יונתן פיין מגיע מעולם הספורט - בוסמן הוא מעמד משפטי שפירושו שחקן חופשי, זר הנחשב למקומי. בכדורגל של שבת בשכונה, מדובר ב"שחקן על תנאי, נוכח־נפקד, חותר להכות שורש אך אין לדעת מה יעלה בגורלו. בוסמנים באים והולכים בלי שזוכרים את שמם".
אלא שעם הבוסמן הזה, שחקן אורח המגיע לשחק עם גיבור הספר וחבריו, נסחף המספר ליריבות קמאית, שזולגת אל מאבקו הנרפה לסיים את התואר השני ולהפוך לאדם בעולם. במהלכה, הזניח נוגע בקיומי שעה שנופים גיאוגרפיים ואנושיים חדשים נחשפים, בדרך להתקפה האחרונה. לפנינו מחווה לקבוצות חובבים, מפגן הזדהות עם הלכודים במסדרונות האקדמיה בכבלי דחיינות, ואולי יותר מכל - מבט אל האופנים הסמויים שבהם אנו נזקקים לאחר כדי לעשות דברים מסוימים וכדי להימנע מאחרים.
היינו תשעה בטוחים ובוזגלו עדיין התנדנד. אנחנו משחקים כל שבת, ואין דבר מתסכל יותר מאשר לבטל ברגע האחרון, על חודו של שחקן. מהבוקר הווטסאפ רחש הודעות, שדחקו לתת פוש ולגייס עוד אנשים, אבל המתח הלך וירד: יניב תבע לדעת אם יש טעם לקחת לאשתו את האוטו. מוטי אבו שאל בזהירות אם הוא יכול ללכת לים. גם אני, שמתענג על כל אפשרות של ביטול, כבר ראיתי לנגד עיני שבת שלווה בבית. אבל בשעה שתיים ורבע, ארבעים וחמש דקות לפני תחילת המשחק, הודיע בוזגלו שהצליח להזיז ארוחה משפחתית. “כמו כן מביא בּוֹסְמָן של הדקה התשעים. אנחנו 11, יש משחק“. כך הפציע הבוסמן לראשונה, מבעד להילה של מושיע.
