איך ללטף קיפוד

אשה עומדת בערב על הרציף ומחכה. הרכבת שלה מאחרת. ממש מתחתיה, על הפסים, רכבת זרה עומדת לנסוע למקום אחר. העיניים שלה משוטטות על החלונות של הרכבת: הן רגילות לשוטט בלי שרואים. קומה עליונה, אנשים, אנשים. קומה תחתונה. פנים זרות. היא נותנת למחשבות שלה לנדוד בזמן שהרכבת מתחילה לנוע מתחתיה. היא חושבת על בגדי הקראטה של הבת שלה, שנשארו במכונת הכביסה והיא חייבת לתלות לייבוש לקראת האימון של מחר. על החיוך שהיא לא תקבל ממנה גם כשתניח אותם, מקופלים, על המיטה שלה. היא חושבת על אימון הכדורסל של הבן שלה ותוהה איך הלך לו הפעם; האם הוא נלחם להיכנס למשחק או שוב ויתר ונשאר בצד. על האכזבה שלו, התמידית, מעצמו. היא חושבת על כך שעוד לא ענתה בווטסאפּ לבעלה מתי היא מגיעה הביתה, ושהוא יכעס, או ידאג, או שניהם.