"מיד כשסיימתי לקרוא את ימים למחיקה התקשרתי לסלין ואמרתי לה: 'וואו, אגרוף בבטן'. אחר כך התקשרתי שוב ותיקנתי ל'הירואין מעורבב בשמן מכונות'", מספר יגאל שוורץ, עורך ספרה השלישי של סלין אסייג.
הספר מציג מבט קרוב ובלתי מתפשר של אישה אל סוף חייו של אביה - שלוש שנים של גסיסה איטית. אסייג מתארת כיצד המוות כובש אותו אט אט, והיא רואה כיצד הוא נפרד מטעמים, מקולות, ממראות מהמוכר ומן הנעלם.
הרומנים הקודמים של אסייג:
צעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס שרת התרבות ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. פרקי מכונות (אחוזת בית, 2017), היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס ראש הממשלה.
דימוי הכריכה: Cristina Conti
היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות. ידענו שכל הסוגרים פעורים. חיכינו שהוא ימות. ביקשנו ממנו שיפתח את פיו כדי שנוכל לספור כמה שיניים נשרו לו. פחדנו שהוא יפסיק לאכול וימות. ראינו איך הכוחות של החיים הולכים ממנו. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה להגיד דבר מה. הוא לא רצה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. הוא אכל כל דבר שנתנו לו. הוא רצה לאכול עוד ועוד והכול. מותר לו, חשבנו, הוא כבר זקן מאוד, חשבנו. עוד מעט הוא ימות, חשבנו. הוא החזיק הרבה יותר ממה שחשבנו. והיא הייתה שם כל הזמן, אך למרות זאת היא הצטרפה אלינו והסתכלה יחד אתנו. לא היה מה לומר יותר. רק המבטים דיברו. הוא התעלם מכולם ומכל המבטים. שלנו ושלה. ישבנו בשקט. הוא הביט קדימה. הוא נתן למוות שלו להתחיל.
