על שירים שכתב עם ברי סחרוף, מאור כהן ואחרים, על סוף שנות השמונים של המאה העשרים בתל אביב, על הקשרים עם שולי רנד, יוסף אל דרור ויוצרים נוספים בספר הביכורים של דן תורן - יצירה אוטוביוגרפית, ובה זיכרונות ומחשבות לגבי מקומם של הצלילים בחייו כמוזיקאי, זמר ויוצר.
"הפרוזה של תורן מרעננת ומדויקת לפחות כמו השירים שלו, לרגעים מחשמלת", כתב מבקר הספרים של מעריב, ירון פריד, על ספר הזיכרונות חוזר לשם עכשיו, שבו מזמין אותנו תורן למסע הלוך ושוב בזמן - משנות השישים של המאה העשרים בגינת דבורה של ילדותו בתל אביב, דרך הופעות שונות בארץ ובעולם, כניסה מפתיעה לעזה, מסע הופעות בארצות הברית עם דנה ברגר ב־2012, ועוד ועוד.
זה יכול להיות שיר שאני שומע במקרה, שיש בו משפט אחד שאומר לי משהו, או ליין גיטרה מחבק, או מעבר תופים מסוים, או קול שלו או שלה או שלהם. זה יכול להיות כל דבר שגורם לי להרגיש שיש חיים שם, בתוך השיר, ואני חי אתו ולרגע מתגבר על אפרוריות היום־יום.
תמיד נמשכתי אל המחט על התקליט, לתוך מסתורי הגיטרה החשמלית או הלא חשמלית. אני צריך רק כמה צלילים, מעט מאוד אינפורמציה, כדי לעוף ליקום אחר. ולא דחוף לי לדעת מה הזרם ומי בטופ, כל מה שאני רוצה זה שיר שיעזור לי לתפוס סירה על הנהר הרגשי שלי, לשוט עליו לכיוון הבמה, להיות אחד מהאנשים האלה שמנגנים ושרים לקהל את השירים שלו, לחלום על להופיע על הבמה, מחוץ לבמה, באור, בחושך, ביחד או לחוד. כל מה שאני רוצה זה להיות לכוד בתוך צליל.
זה הסיפור שלי על צלילים ושירים ועל עצמי. ניסיתי ללכוד במילים את ים התמונות והצלילים, שאליו צללתי כנער ומעולם לא יצאתי ממנו. לתאר את מה שהוביל אותי להיות אדם שחי עם מוזיקה בתוך מוזיקה, עם שירים, עם יצירה והופעות גם בזמנים שזה נתפס כדבר בלתי אפשרי. ניסיתי שוב לפגוש את האנשים שהיו אתי אז, לתאר את האירועים ולספר את הסיפורים שהובילו אותי לחיות בתוך רוקנרול בעברית במדינה שבה זה לא חלק מהזרם המרכזי, לא במוזיקה ולא בכלל.
