בשלושה פרקים - "אלף-בית תל-אביב", "אלף-בית אשה" ו"אלף-בית חיפה" - ממפה עדי שורק את נופי החוץ והפנים של חייה. במעין לקסיקון אלף-ביתי היא עוברת בין רחובות, מושגים ומצבי תודעה, ומבעד לערכים השרירותיים לכאורה של מילון פרטי, נוצרת ארכיטקטורה אינטימית המערבלת עיר וגוף.
בתוך מפה פנימית זו נרקם סיפור חיים אינטימי וציבורי כאחד, אשר נוצר בפרוזה הכבולה בחוקים ומגבלות. בשורות מדודות (בדיוק עשר מילים לשורה), ובמילים ספורות (מקטע לקטע בסדר עולה - עד עשר מילים, עד עשרים, עד שלושים וכן הלאה), מסמנת שורק גבולות שרירותיים למרחב החיצוני-פנימי של יצירתה.
בין הפרקים הראשיים משולבים סיפורים קצרים הכתובים אף הם בסגנון ייחודי ומובילים בדרכים אישיות אל מקומות וזמנים שהנם נחלת הכלל.
מתוך הפרק "אלף-בית תל-אביב"
כיכר יצחק רבין
כותבת עלייך פעם ועוד פעם, מנסה לחפור קצת אדמה מתחת
לרחבת הגרנוליט והבטון. משהו מקומם אותי בעריריות הדלה שלך, בריקנות
היומיומית, בייחוד מפני שיש לך פוטנציאל לכיכר עיר, לגן שעוברים
בו, למרכז אנושי בין רחובות, נגיש ומזמין. אלא שאת נותֵרת,
כבר שנים, ריקה כרחבת דגל במחנה צבאי. נכונה תמיד להתכנסויותיו
של המון מפוצל, לכאורה, מתגעגע למלחמה בחסות הברזל החלוד של
פסלייך. זה משתיק אותי, מצמית אותי. לא אגיע אלייך לישיבה
נינוחה על ספסל, לא אקרא אצלך, לא אוכל סנדוויץ', לא
אשוחח עם חברה, לא אביא את בני הקטן לשחק. כאילו
מין כזב דמוקרטי, מלנכולי ומדיר רגליים התיישב בך (זה היה
כך עוד לפני הרצח ששינה את שמך).
