יותר מ-74 שנה לאחר ששם קץ לחייו בפברואר 1942, רואה אור לראשונה בעברית הטיוטה לרומן קלריסה שכתב שטפן צוויג בערוב ימיו.
ברוח התקופה של ראשית המאה הקודמת בווינה, קלריסה, שהתייתמה מאמה, נשלחת על ידי אביה להתחנך במנזר. האב, אדם מופנם ונוקשה, עוקב מרחוק אחר חינוכה בעודו מתקדם בסולם הדרגות הצבאי. קלריסה גדלה להיות נערה חרוצה ומופנמת, ועם יציאתה מהמנזר היא פונה לרכוש השכלה באוניברסיטה.
במהלך לימודיה היא מתוודעת לרופא עצבים מפורסם והופכת ליד ימינו. כהוקרה על תרומתה למרפאתו, שולח אותה הפרופסור לכינוס מקצועי בשוויץ. לראשונה בחייה יוצאת קלריסה את גבולות ארצה ומאפשרת לעצמה לחוות במלוא העוצמה אהבה ותשוקה. אלא שגם לבועה האידילית שבה היא מנסה להקיף את עצמה חודרים הדיהם של תופי המלחמה, וחייה, שהיו סדורים עד לאותו הרגע, נטרפים באחת במערבולת שסוחפת את אירופה כולה. כתיבתו של צוויג, המתאפיינת בשטף ובעומק פסיכולוגיים, באה לידי ביטוי מרהיב גם ביצירה קלריסה, שאותה החל לכתוב בנובמבר 1941 ממקום גלותו בברזיל. אף שלא הושלם בשל הנסיבות ומגבלות החופש שחלו עליו, פיתח צוויג והשלים חלקים ניכרים מהרומן והצליח להתוות את מהלכו כמעט עד סופו. מצבה הגולמי של היצירה מאפשר התבוננות מאלפת בתהליכי הכתיבה בהתהוותם של אחד הסופרים הפוריים, האהובים והמשפיעים בתקופתו ובכלל.
לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש. שנים שלמות נעלמו מזיכרונה כלא היו, ואילו שבועות יחידים, ואפילו ימים ושעות, עדיין חיו ברגשותיה ובתודעתה כאילו אירעו רק אתמול. לפעמים הרגישה, דימתה שרק מעט מזער מחייה עבר עליה מתוך השתתפות ערה ואילו שאר הזמן חלף מתוך דמדומי עייפות או חובה ריקה.
