בספרה האוטוביוגרפי מוות רך מאוד מספרת סימון דה בובואר על אודות ההתמודדות עם מוות. זהו סיפור המפגש של דה בובואר עם מחלתה של אמה, ההיאחזות העיקשת של האם בחיים ומותה. זהו גם סיפורה של מערכת היחסים המורכבת שבין אם ובת, בצל ידיעת הקץ הקרוב.
זהו אולי ספרה החשוף ביותר של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הנודעת, אך הוא חף מסנטימנטליות. מוות רך מאוד יצא לאור בצרפת ב-1964 ותואר לא פעם כשיא היצירה הספרותית של דה בובואר. הספר תורגם לעברית ב-1983 והוא רואה אור בעריכה חדשה ומלווה באחרית דבר כפולה: התבוננות ספרותית לצד זווית רפואית.
ביום חמישי, 24 באוקטובר 1963, בשעה ארבע אחר הצהריים, הייתי ברומא, בחדרי במלון מִינֶרְוָה; למחרת היה עלי לשוב הביתה במטוס. עשיתי סדר בניירותי והטלפון צלצל. בּוֹסט חייג אלי מפריס: "לאמך קרתה תאונה," אמר.
חשבתי: מכונית פגעה בה, היא נשאה את עצמה בקשיים מרובים מן הכביש למדרכה, שעונה על מקל ההליכה שלה, ומכונית פגעה בה.
"היא נפלה בחדר האמבטיה ושברה את צוואר עצם הירך," אמר לי בוסט. הוא התגורר באותו בניין שבו גרה אמי. אמש, סמוך לשעה עשר בערב, כשעלה במדרגות עם אולגה, הבחינו בשלוש דמויות העולות לפניהם — גברת ושני שוטרים. "זה בין הקומה השנייה לשלישית," אמרה האישה. האם קרה משהו לגברת בובואר? כן. היא נפלה.
