הבשורה על פי הטבע

ג'ון בורוז

שם מקור: The Gospel of Nature

  • תרגום: ניצה פלד
  • עריכה: ראובן מירן
תיאור

ג'ון בורוז (1921-1837) הושפע בנעוריו מתורתו של רלף וולדו אמרסון, נחשב לתלמידו וליורשו הרוחני של הנרי דייויד תורו וזכה לעידודו של המשורר וולט ויטמן, שהמריץ אותו לפרסם את מסותיו על הטבע. המסה הבשורה על פי הטבע ראתה אור לראשונה בשנת 1912 בספרו של בורוז Time and Change.

 

כותב בורוז בספר:
אני עצמי מעולם לא ניסיתי ללמוד את הטבע עם מחברת וזכוכית מגדלת בידִי. אני מעדיף לבלות איתו את זמני. מטיילים יחד או יושבים יחד, והאינטימיות בינינו גדֵלה עם העונות. את מה שלמדתי על אורחותיו למדתי בקלות, כמעט לא במודע, בעודי דג או מקים לי אוהל או סתם משוטט באפס מעשה. למנהגַי חסרי השיטתיות יש ללא ספק חסרונות משלהם, אבל יש להם גם יתרונות. מרדף מאומץ מדי מֵביס את עצמו. בשדות וביערות, יותר מאשר במקומות אחרים, הדברים כולם מגיעים אל מי שמחכה, כי הכול נמצא בתנועה וללא ספק יגיע במוקדם או במאוחר עד אליך.

מתוך הספר
לפני כמה ימים כתב לי כומר המגדיר עצמו כמטיף בשׂורתו של ישו. הוא הזמין אותי לבוא ולדבר עם עדתו על הבשורה של הטבע. בעקבות בקשתו התחלתי לתהות אם יש אכן לטבע בשורה במובן שעליו חשב הכומר, מֶסר כלשהו שעשוי בעיקר לספק נחמה לאדם הדתי האורתודוקסי הממוצע. אני מניח כי הכומר קיווה שאספר לצאן מרעיתו על דברים שמצאתי בטבע, כאלה שהעניקו לי כוח או תנחומים. 
מה מכל שהפקתי בשנים הרבות של מסעותי בטבע עשוי להוסיף לבשורה שהוא מטיף או לחזק אותה? האם לימדו אותי הציפורים שיעור כלשהו בעל ערך? או הולכי על ארבע? או החרקים? או שמא הפרחים, העצים, האדמה, בואן וצאתן של עונות השנה? האם מצאתי באמת דרשות באבנים, ספרים בנחלי מים זורמים ואת הטוב בכול מכול? האם שושנֵי השדה, אשר לא יעמלו ולא יִטוו, אך לבוּשָם מלכותי יותר מזה של שלֹמֹה בכל הדרו, עָזרו לי במובן כלשהו לעטות על עצמי ענווה וצדק ואמת?