הכירו את איילין דנלופ, עליה נכתב בוושינגטון פוסט, שהיא "אחת הדמויות הכי משונות ודפוקות שנתקלתי בהן בספרות, ועם זאת, בדרכה הייחודית, היא מעוררת חיבה יותר מכל החריגים אי־פעם. סמכו עלי, עוד לא קראתם שום דבר שדומה לאיילין, אפילו קצת".
איילין לכודה בין חובת הטיפול באביה השתיין לעבודתה בתור מזכירה במוסד לעבריינים צעירים, מטפחת בלהט טינות ותיעוב עצמי ומכלה את ימיה בפנטזיות משונות ובחלומות הימלטות אל העיר הגדולה. בינתיים היא מעסיקה את עצמה בגניבה מחנויות, במעקבים אחרי סוהר שרירי ובהתמודדות עם הצרות שגורם אביה, שהולך ומאבד את שפיותו. כשיפהפייה זוהרת מפציעה בחייה, איילין נשבית בקסמה ולכאורה נדמה שחברות פלאית צומחת בין השתיים. אלא שבפיתול עלילתי בסגנון היצ'קוק, מסירותה של איילין לידידתה החדשה הופכת לשותפות לפשע שכמוהו לא העלתה איילין בדמיונותיה הפרועים ביותר.
רומן הביכורים של אוטסה מושפג, אחת הסופרות הצעירות הבולטות בארצות הברית, שזכה בפרס פן המינגווי והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס בוקר בשנת 2016.
נראיתי אז כמו כל בחורה צעירה שהייתם מצפים לראות באוטובוס עירוני, קוראת ספר ספרייה בכריכת בד על צמחים או על גאוגרפיה, שערי החום הבהיר אסוף אולי ברשת. הייתם חושבים אולי שאני תלמידת בית ספר לאחיות או קלדנית, הייתם מבחינים בכפות הידיים העצבניות, בהרעדת כף הרגל, בנשיכת השפה. לא נראיתי מיוחדת משום בחינה. קל לי לדמיין את הבחורה ההיא, מין גרסה זרה שלי, צעירה ועכברית, נושאת תיק עור אנונימי או מכרסמת בוטנים מתוך שקית קטנה, ממוללת כל אחד מהם בין האצבעות העטויות כפפה, שואבת את הלחיים פנימה, שולחת מבט חרד דרך החלון. אור הבוקר האיר את הפלומה הדקה שעל פניי, שניסיתי להסתיר בפודרה דחוסה בגוון ורוד מדי לעורי החיוור. הייתי רזה, גזרתי משוננת, התנועות מחודדות ומהוססות, היציבה נוקשה. עור פניי היה מכוסה בהמון צלקות רכות של פצעי בגרות, שטשטשו כל תענוג או טירוף שיכלו להסתתר תחת אותו מעטה ניו־אינגלנדי צונן וקטלני. אילו הרכבתי משקפיים אולי היו חושבים שאני חכמה, אבל לא הייתה לי סבלנות להיות חכמה באמת.
