קלאריס ליספקטור (Clarice Lispector, דצמבר 1920 – דצמבר 1977) היתה סופרת יהודייה-ברזילאית.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על קלאריס ליספקטור:
קלאריס ליספקטור נולדה ב-10 בדצמבר 1920 בעיירה צ'צ'לניק שבפודוליה, אוקראינה. היא היתה בתם השלישית של פנחס ומניה ליספקטור, וניתן לה השם חיה. אביה, נצר למשפחת רבנים, היה מתימטיקאי, אך בגלל יהדותו לא התאפשר לו להתקדם במקצועו. אמה היתה בת לסוחרים אמידים.
הטראומה שערערה את חיי ליספקטור אירעה לפני שנולדה. סבה של ליספקטור נרצח ב-1918 במהלך פוגרומים שהתחוללו בפודוליה במלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשוויקית. בית המשפחה נהרס, וזמן מה אחר כך נאנסה אמה - אם לשתי ילדות קטנות - על ידי חבורה של חיילים רוסים. כתוצאה מכך נדבקה האם בעגבת, ממנה נפטרה בייסורים כאשר ליספקטור היתה בת תשע.
קלאריס נוצרה ברחם אמה בגלל האמונה העממית שהריון יכול לרפא מחלות מין של אשה. "הם יצרו אותי לשליחות מוגדרת", כתבה, "ואני אכזבתי אותם. כמו סמכו עלי בחפירות של המלחמה ואני ערקתי".
משפחת ליספקטור הצטרפה לאלפי הפליטים שחצו את אוקראינה בחיפוש אחר מקלט בעולם החדש. בשגרירות רוסיה ברומניה הם הצליחו לקבל דרכונים והמשיכו בדרכם לגרמניה. בהמבורג עלו על ספינה לברזיל - לדברי ליספקטור היא היתה אז בת חודשיים, אבל לפי התעודות היתה כבת שנה.
פנחס ליספקטור החליט שעליהם לשנות את שמותיהם. הוא עצמו היה לפדרו, מניה - למרייטה, לאה - לאליזה וחיה - לקלאריס. האב שגשג כסוחר והמשפחה עקרה לרסיפה שבמדינת פרנמבוקו. לאחר מות האם, כשהיתה קלאריס בת תשע, גידל האב את שלוש בנותיו, מכר סחורות זולות ברחוב, ייצר ומכר סבון.
ליספקטור למדה בקולג' יידי-ברזילאי, וכן למדה פסנתר, עברית ויידיש. בגיל צעיר כתבה סיפורים ושלחה אותם ליומון של פרנמבוקו שהיה לו עמוד לספרות ילדים. הסיפורים נדחו. יחד עם אחותה טניה ובת דודתה היא נרשמה לגימנסיה המקומית. ב-1934 החליט האב לעקור לריו דה ז'נירו. המשפחה הפליגה לשם באוניית קיטור.
ליספקטור החליטה להיות סופרת בגיל 13, לאחר קריאת זאב ערבות של הרמן הסה.
היא למדה משפטים, עבדה כמורה וכעיתונאית, ופרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת קטנים. כשהיתה בת 19 פרסמה את הרומן הראשון שלה, סמוך ללב הפרא - שכתוב בזרם התודעה וגרם לכך שישוו אותה לוירג'יניה וולף. הספר היה לסנסציה, והוכתר על ידי אחד המבקרים כ"רומן הגדול ביותר שכתבה אשה בלשון הפורטוגלית".
ב-1943 נישאה ליספקטור למדינאי מאורי גורגל ואלנטה, ונדדה איתו בעקבות תפקידו השונים לאפריקה, אירופה וארצות הברית. תפקיד אשת הדיפלומט לא הלם אותה. היא ראתה בו ביות כפוי. השהות הרחק מברזיל היתה בעיניה כמוות.
היא התגעגעה לאחיותיה ולחבריה הסופרים והעיתונאים. מכתביה מגלים אשה חרדה וחסרת כיוון, וסופרת שסובלת מפני שהתנאים שהיא חיה בהם אינם מאפשרים כתיבה. מכתביה מלאים תלונות. "השווייץ הזאת", כתבה במכתב, "היא בית קברות של תחושות. האנשים שותקים יותר מדי ולא צוחקים. רק אני צוחקת".
בנפולי שבאיטליה גילתה ליספקטור את זוועות המלחמה, וכדי לחוש שיש בה תועלת התנדבה לעבודה עם חיילים פצועים.
לאחר 15 שנות נישואים ונדודים, עזבה קלאריס את בעלה ושבה לריו דה ז'נירו ב-1959 עם ילדיה שנולדו מחוץ לברזיל, פדרו ופאולו. אחרי גירושיה לא היה לה כסף לקנות לעצמה בגדים חדשים והיא לבשה את בגדיה הישנים, ההדורים, מימי היותה אשת דיפלומט. לפרנסתה תרגמה ספרים, כתבה טור של עצות בעיתון ועסקה בעבודות נוספות.
במהלך נישואיה פרסמה את הרומן הברק ובסך הכל פרסמה ליספקטור שבעה רומנים ושלושה קובצי סיפורים, רבים מהם תורגמו לעברית וראו אור בספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד).
ליספקטור נהגה להתאפר באופן מודגש, היתה עדויה תכשיטים נוצצים ונראתה זוהרת ככוכבת קולנוע. את חייה אפף המסתורין: אמרו עליה שהיא מרגלת, או שהיא בעצם גבר. היה לה מבטא זר, קול משונה, בגדים מוזרים והיא לא נתפשה בברזיל כבת המקום, אף שתמיד הצהירה: "אני ברזילאית" או "ברזיל היא ביתי".
המבטא שלה הטריד אותה והיא טענה שיש לה ליקוי דיבור. היא פנתה לרופא בבקשה שיתקן את הליקוי בניתוח, אך הוא הציע לה טיפול בדיבור, שלא הועיל. בסופו של דבר קבע הרופא שהמבטא שלה אופייני למהגרים יהודים.
ליספקטור נהגה להתייעץ באסטרולוגים, קוראי קלפים, מכשפות ומרפאים למיניהם. היו שאמרו עליה שהיא "המכשפה הגדולה של הספרות הברזילאית". ב-1975 הוזמנה לקונגרס עולמי של כישוף בקולומביה. שם קראה את סיפורה הביצה והתרנגולת, סיפור שהיא עצמה, לדבריה, לא הבינה.
ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו, שבחרה להתמקד בכתיבתה של ליספקטור בחיבור התיאוריה שלה על כתיבה נשית, טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים" הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא", וכן שליספקטור יכולה להיות רילקה, לו היה "יהודי ברזילאי שנולד באוקראינה".
המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ קבעה שליספקטור "טובה מבורחס", ולמוזיקאי הברזילאי קאטנו ולוזו מיוחסת האמירה שליספקטור היא אחת התגליות העיקריות של התבגרותו, לצד מין, אהבה ובוסה נובה.
ליספקטור לא חשה בנוח בתהילה ואמרה: "לקבל שבחים רבים זה כמו להשקות פרח יותר מדי". היא גם התנגדה בראיונות שונים שנערכו איתה לשיוך כתיבתה לספרות נשית או פמיניסטית.
בראיון שנערך במאי 1976, שאל אותה עיתונאי: "למה את כותבת?" היא ענתה בשאלה: "למה אתה שותה מים?" הוא ענה: "למה אני שותה מים? כי אני צמא". אמרה ליספקטור: "זאת אומרת שאתה שותה מים כדי לא למות. כך גם אני: אני כותבת כדי להישאר בחיים".
לדבריה, סופר זקוק לארבע מוזות: בריאות, מנוחה, סבלנות והשראה. עוד מדבריה: "אף אחד אינו אני, ואף אחד אינו אתה. זו הבדידות. לנשמתי משקל של אור. משקל של מוזיקה. משקל של מלה שלא נאמרה מעולם, מוכנה למי שיידע לומר אותה. יש לי משקל של זיכרון. משקל של געגוע. משקל של מבט. אני שוקלת כמו ששוקל ההעדר, והדמעה שאיני בוכה. יש לי משקל לא חומרי של בדידות בקרב האחרים".
ועוד: "האזן לי, האזן לשתיקתי. מה שאיני אומרת אף פעם, הוא זה שאותו אני אומרת וכן דבר אחר. תפוש את הדבר הזה האחר שבאמת אמרתי, כי אני עצמי איני יכולה".
בעשרים השנים האחרונות לחייה היתה ליספקטור מכורה לכדורי שינה, יופיה דעך, היא התקשתה להתמודד עם אובדן קסמה וכוח המשיכה שלה, עם בנה חולה הסכיזופרניה ועם הקיום הגופני שנעשה בלתי נסבל בגלל סרטן השחלות שלקתה בו.
לפני מותה השלימה ליספקטור את כתיבת הנובלה שעת כוכב והוקלט ראיון עמה, בו אמרה בין השאר: "כשאיני כותבת, אני מתה". ליספקטור מתה מסרטן יום לאחר יום הולדתה ה-57.
