"בקו האופק, במקום שבו מסתיימת ישראל ומתחילה ירדן, התקהלה להקת שקנאים עצומה. כשהתקרבנו, הם התרוממו ועפו אל מעבר לגבול. בקלות.
גבולות הם פרי הדמיון של מי שטרם למדו לעוף".
כך נפתח הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית "שפת הלב" של אורית פיול אור (מחברת אשה יודעת וכישופים ומכשפוטובות), המלווה באיוריה של אוריין שביט.
כותבת מחברת הספר:
באני כאן אני מזמינה אותך לתוך החיים שלי. לאמהות שלי, לאהבה שלי, לעבודה שלי, לרגעים שהפכו לסיפורים, שהפכו לנקודות שאפשר לחבר בקו אחד (כל קורא אני מניחה קו אחר) ולהבין בצורה ישירה מי זאת האשה הזאת, מה חשוב לה, מה היא רוצה, ואיך לשה את מה שיש לחומרים של מה מרגש, משמעותי ואוהב [...] אני מהלכת כאן על חבל דק כי בחרתי בשונה משני הספרים הקודמים שלי, לשים במרכז אותי. לא את כוחות הריפוי שלי, לא את העבודה המאד מכווננת שלי עם נשים וכישופים ומילים, אלא את מי שאני בחיים עצמם. ברחובות שבהם פוסעת, ברגעי ספק או בלבול עם המשפחה שלי, בבחירות שבריריות עם היקרים לי מכל, במפגשים שלי עם זרים בכל מיני מקומות בעולם. אין שום מחיצה ביני לבינך בספר הזה.
מעניין איך היו נראים פני הדברים אילו למדנו את זה עוד בילדותנו. אילו רק היו מסבירים לנו כבר אז שאנחנו יכולות, שאנחנו יכולים; שהאפשרות לקחת אחריות על הרגשתנו הטובה – היא בידיים שלנו; שאפשר, וצריך, לסמוך על תחושות הבטן שלנו – כמו תחושת הכיווץ כשמופיע ריחוק, או הרטט הנעים כשמתרחשת קרבה.
כי שפת הלב היא פשוטה ומובנת מאין כמותה; אין בה שלבים או מתווכים, לא מורים ולא היררכיה. אין לאן להתקדם ואין לאן להגיע. הדקדוק הפנימי של שפת הלב אומר – כשנעים, זה זה. וכשלא – זה לא.
ואהבה אי אפשר לזייף. מרגישים אותה.
ככה, פשוט.
