"האם מאיים הצילום להיות החיפוי הגדול שיכסה לחלוטין את חיינו? או שמא הוא זה אשר עוטף ומחתל אותנו, מעניק לנו כסות ומגן כדי שלא נתייצב חשופים ורועדים בפני העולם, בלא הגנת התיעוד האובייקטיבי, ההשתקפות הנרקיסיסטית, ההתחמשות במצלמה?", שואלת חוקרת הספרות והאמנות ד"ר קציעה אלון בפתח הדבר לאופ-פוטו, קובץ מאמרים בעריכתה, המציע פרספקטיבות חדשות לקריאת תצלומים.
"הצילום מטיל לפתחנו אתגר תמידי", כותבת אלון, "מוליך אותנו מן האונטולוגיה אל האתיקה: מי מצלם את מי ומדוע? מי סירב להצטלם ומתי? [...] מי מעניק כותרות לתצלומים ולעיתים ממסגר בכך את השפע הנראה לכדי סטריאוטיפ צר? מהו מודוס הפעולה של הדיוקן העצמי בצילום ושל הדיוקן המבוצע על ידי צלם? כיצד מעצבים תצלומי פוליטיקאים את האווירה הציבורית? מה משמעותם של תצלומי המשפחה אשר גדשו את האלבומים שלנו ועתה מציפים את הטלפון הנייד ואת המחשב? ומה בין צילום אמנותי לתיעודי?"
אופ–פוטו מבקש לענות על שאלות אלו ופותח שער לאינספור סוגיות חדשות במאמרים מאת עמי שטייניץ, ד"ר טלילה קוש–זוהר, פרופ' אורית בשקין, ד"ר מימי חסקין, ד"ר סיון רג'ואן שטאנג, ד"ר נועה חזן, פרופ' עמוס מוריס–רייך, ד"ר קציעה עלון, ד"ר זמירה פורן–ציון, ד"ר עמרי בן יהודה, ד"ר ליאת סידס וד"ר טל דקל.
דומה כי הצילום נע על קו המתח שבין שני קצוות סותרים: מצד אחד הוא נשמט לא פעם אל "המובן מאליו", אל שקיפות סימבולית, ומצד שני הוא מושא מתמיד להתבוננות חקרנית. התצלום הוא המשטח הרושם את תנודות חיינו: מתעד מנעד רחב של זמנים ומקומות, טקסטורות וצבעים, ומספר בדרכו שלו על גיל ומגדר, על זהות ואתניות, על פעפוע ובעבוע של רגש גולמי המשתבר דרכו, על חוויות חיים.
למרות השטף הבלתי פוסק של תצלומים המציף אותנו, דבר מה אמיתי וחי בוקע מאותה ממברנת צלולואיד עדינה ומתוחכמת, מאותו קרום מפוקסל, חדיר ונושם.
